כואב לי. פאקינג כואב וכבר לא אכפת לי לכתוב את זה.

כואאאב לי ברמות שקשה לתאר. זה לא נכון, בתור מישהי בעלת דימיון רב מאוד אני יכולה לתאר לפרטי פרטים בצורה ציורית ותיאורית להפליא עד הפרטים והנימים הקטנים, אבל אחסוך את זה מכם.

כואב לי ונמאס לי שאני תמיד "צריכה" לשמור זאת לעצמי כי אחרים לא מבינים. לא אוהבים לשמוע או בכלל, אנשים לא יודעים איך להתמודד עם דבר שהוא לא עובר בנטילת אקמול.

אז כואב לי ולא שיתפתי רבים, כי איך אומרים.. אם הם בצד השני- הם מקטרים בלי סוף אבל ליהיות למען חבר- לא ממש הולך.

כואב לי, וזה מרגיז אותי שאני לא מצליחה להוציא זאת החוצה. למעט פה ושם הבלחות נדירות של דימעה בעין ליד אנשים במיקרים באמת קשים ונדירים.

ליד אחרים- אני הכי חזקה שאפשר, הכל בסדר, אין בעיה. רק קצת עייפה. זה בילד אין, כמו שאומרים. ככה אני. תמיד חזקה, שם בשביל כולם.

אז לפני כמעט שבועיים פרצו לי לדירה, בבוקר, מוקדם, כשאני עוד הייתי בתוכה. כן, עם כל המשתמע מכך. על הפריצה אולי אכתוב בפעם אחרת. גם היא טראומה לא מבוטלת. רק אציין שלמזלי הרב בורכתי בכושר אילתור מהיר, בשיקול דעת וקור רוח בזמן אמת (כבר היו מצבים שונים ומצילי חיים בעבר). ולכן כשהבנתי שאלמנט ההפתעה היה לטובתי- הבחור שהופיע מולי נבהל עד עימקי נשמתו וברח, או כמה טוב מזלו שהוא ברח במהרה. אחותכם חייכה כל הזמן עם ההרגשה הנפלאה שהיא הצליחה להבריח את השרץ המבחיל והענק. איך מישהו מעז להכנס אלי לדירה בלי הזמנה? חוצפה.

למה ציינתי זאת.? אממ, אה כן, כי גם אז, כשאני והוא היינו פנים מול פנים והמצב יכל ליהיות עגום עד מאוד די במהרה, כי לא היה לי מושג מה בשבילו הכוונה, עדיין הייתי עם שיקול ודעת עד ההתמוטטות של פרץ אדרנלין מטורף בבת אחת (ועימו קוצר הנשימה) גם כאשר כמה שעות אחרי השכנה מלמטה שקראה בוואטסאפ של הביניין על הפריצה, נבהלה בצהריים כשגילתה שביקר אצלה הגנב ולקח מעט תכשיטים. אז כמה שעות אחרי- בערב, קפצה אלי לדירה ואני עוד הייתי צריכה להרגיע אותה עם הרעידות שלה. אני- שאני זאת שהייתה בסכנה, שבזמן אמת הכל עבר עליה, במקום לשאול לשלומי- אני מוצאת עצמי מרגיעה אותה.

בעצם, את כל שאר הדיירים שקפצו לשמוע.ועוד מציעה לה משקה מחוזק להרגעה.

כואב לי נורא. כאבי תופת שאין ממש מרפא או תרופה. לומר זאת בקול, או אפילו כאן בכתב, זה כל כך קשה.זה מצב מחורבן.

ולא, אני לא מתכוונת לכתוב בחרוזים, זה אפילו מציק לי- שונאת כאלו מצבים. אהההה

הראש כבר לא עובד בשעה זו. הוא מאוד עייף. מותר לו- עבר מאוד קשה היום :)

מותשת. כל כך מותשת. אז "נפלטה" לי מילה זו לאוזני חברה טוב, מיד אמרה דבר מעצבן. אז בשביל מה? בשביל מה אתם שם אם אסור לי לומר מילה אחת לא נעימה?

אוף. כולם מותשים, כולם עצבניים על כולם עובר משהו. נמאס לי ליהיות תמיד זו שמבינה, שמקשיבה. בעלת האינטלגנציה ריגשית גבוהה. ורק לה אין אדם כזה בצד השני.

נמאס לי לשמור לעצמי. כואב לי, אני רוצה לקטר, לצעוק, לדמיין מה עושה לאיזורים הכואבים (לא באמת, אני הכי לא מזוכיסטית או אפילו סדיסטית- לצערם של פרטנרים בעבר. טוב, אולי רק לדברים קלים ולאט לאט מתרגלים ;).

אז איכזבו אותי היום מאוד. לזכותם אומר שגם ככה אני די רגישה היום- כשהכל כואב, כל ההגנות קורסת, הכל רגיש וסתם אני קוטרית מלאה בעצבים ויבבות :)

מותר לי. מותר גם לי ליהיות הכי  מגעילה ודוחה.

אבל במציאות- זה לא קורה. לא מצליחה. כאילו ליד אנשים ולא משנה מי, הגוף מקבל פקודה שאין לי שום קשר אליה, הוא נכנס לפעולה.

"מצב רגיל, חיוך קטן, הכל בסדר כמובן".

אני לא באמת משקיעה מחשבה על "לא להראות". כמובן שכן, ביום יום, עבודה, אנשים מסויימים.. ובשעות האחרות? זה פשוט כבר על אוטומט. ורק אז קולטים כמה אנרגיות מבוזבזות סתם.

באמת שנמאס לי כבר, אין לי כוח ועם זאת, גם לא ממש ברירה :)