אופטימיות היא שם המשחק

העולם הזה מחורבן 

אני במירוץ אחרי הזמן.במירוץ אחרי עצמי. 

העט הזה שנשען קלות על הדף מרגיש כ"כ כבד,והמילים שנכתבות כאן מרגישות לי חסרות מהות 

אני מרגישה כמו כלום שמתהלך כבר שנים בעולם מלא ברע.

אני מאגישה ככה קטנה מול עולם ככה גדול. 

לבצע מעשים ואז לחזור בי,לנסות לקחת אותם חזרה אל חיקי,אבל לא,זה לא איזה תרגיל במתמטיקה שאפשר למחוק. 

לכל דבר יש סוף,לכל מילה,לכל משפט,לכל אדם...וכנראה שבסופו של דבר גם מילים נגמרות,וכה כמו שאני עכשיו-בנאדם בלי מהות,הפכתי להיות בנאדם בלי מילם. 

בנאדם שמעביר ימים על גבי ימים,שעות על גבי שעות..ונשאר אותו כלום.

זאת עדיין אני,עם אותו חיוך,עם אותן חלומות,אותה אחת ששוקעת לעולמות רחוקים ומשיגה לעצמה את הזכרונות הכי מתוקים. 

וזאת עדיין אני שבסופו של דבר מגלה שהם מזוייפים. 

זאת אני שנסתכלת על עצמי במראה אחרי שנים..ורואה את אותם הדברים.

את אותו סרט שמוקרן בפעם השמונים,את אותו אולם קולנוע ריק מאנשים. 

ןזאת עדיין אני שלפעמים רוצה להגיע למקומות רחוקים לעשות דברים שלא חולמים.

זאת אני שלפעמים נופלת ולא זוכרת איך קמים. 

ועוד יגיע יום ואסתכל על הכל במבט לאחור.

יגיע יום ואני עם החיוך שלי וכל התמימות שבי,אאבד כל קשר למציאות סביבי. 

כי כל רעש חודר ומזכיר לי את הריק הזה 

כי כל שניה שעוברת נראית לי גרועה מהקודמת. 

אז בתכלס? הכאב כבר לא כואב,כי הרגל הופך לעפר 

והעפר של הכאב הופך אותי למתה..ומרגע לרגע כלום לא נשאר. 

אז לכתוב נראה מיותר,כי מי יבין? 

לכתוב נראה מיותר ,כי מה אח"כ? 

אז אני בנאדם שכאילו חי,שאין לו מהות 

מה לעשות?!

פשוט להיות. 

כי אין באמת ברירה 

לשנות סדרי עולם,רגש של בנאדם,נראה לא אפשרי. 

שנים שניסיתי לשנות את שלי,אך הכאב עוד טרי. 

אז האלוהים בר אותי להיות הבובה על החוט,בחר אותי להיות בנאדם בלי שום משמעות. 

מחפשת  מושיע שיקח אותי מכאן,כי להתחבא אין לאן...