אחרי שבוע שלי ייסורים בבית אני מוצאת את עצמי כותבת בבלוג הזה,השתגעתי הא?!
אין לי הרבה מה לכתוב..אולי הכתיבה הפעם תהווה פורקן עבורי.
לפני שבוע ויום ברחתי מהפנימייה אחרי דיווח שהם קיבלו מהרווחה,אז לקחו אותי לשיחה,ניסו לדובב אותי...ואני כתגובה בניתי לעצמי עוד חומה לאוסף,
הרגשתי שדוחקים אותי לקיר,
לא רציתי לדבר על זה,
לא רציתי שישאלו,
לא רציתי שידעו,
לא רציתי...
נבהלתי.
אז לקחתי את הרגליים ונסעתי הביתה.
כן,אפשר לקרוא לזה בריחה.
זאת אני,זאת שהגדירה את הפנימייה כבית,זאת שבחים לא ברחה,זאת שתמיד התמודדה עם כל מצב שם,מה קורה לי?!
הייתי במצבים יותר גרועים,הסתכלתי לפחד בעיניים ופרצתי בצחוק,אכלתי אותו בלי מלח,והפעם?הפעם הוא היה חזק ממני, שבר אותי,נכנעתי לו,כמו כלום נכנעתי לו.
כמה עלוב מצידי.
אז לשפוט את עצמי ולרחם על עצמי בטח לא יוביל אותי למקום טוב יותר ,אז אני אעצור את זה כאן.
כן,איפה היינו?
אה כן.
טוב,אז ברחתי לי הביתה וכמובן הניתוק לא איחר להגיע ואז נאלצתי להתמודד גם איתו.
כמה פשוטים היו החיים שלי אילו יכולתי לנטוש את עצמי ברגעי קושי XD
עברו להם הימים וקצת התחלתי להתרגל לרעיון שאני לא נמצאת תחת מערכת של חוקים ולוח זמנים,אני קובעת לעצמי מתי וכמה לעשן,יוצאת עם מי שאני רוצה וכמה שאני רוצה,לא חייבת דין וחשבון לאף אחד.
אבל המחשבות לא מרפות.
אחלה,ברחת,שמת פלסטר, מה הלאה?!
את מתכוונת לחזור? לעזוב?
ברור לי שלא אוכל להמשיך לברוח מעצמי לנצח...מפחידה אותי המחשבה על היום בו אצטרך להתמודד.
והנה אני שוב מוצאת עצמי חושבת על זה אבל מנסה בכל דרך אפשרית לשנות נושא.
למה?!
נתקע לי הדיסק והמילים לא יוצאות אזאני אפרוש מהרעיון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
