אופטימיות היא שם המשחק

דברים הסתבכו,ואין לי כוח לספר את רצף הארועים. 

אבל מצד שני רוצה להוריד את זה מעלי.. 

אני מרגישה שיושבים עלי  כ"כ הרבה דברים ואני לא מצליחה למצוא רגע שקט בלי מחשבות. 

אני מרגישה מתוסכלת...בעיקר כי אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. 

מאור התקשר ביום שישי ואמר שיש לו חשד לאיידס. 

לא ידעתי מה להגיד לו,לא ידעתי איך להגיד..הבנתי שאני נמצאת בסיכון. 

לא היה לי יותר מדי מה לעשות. כססתי את כל הציפורניים,אני חושבת שאפילו פצעתי את עצמי מרוב לחץ. 

אבל שבת,אין יותר מדי מה לעשות. נחכה ליום ראשון ואז נראה מה עושים. 

יישר חשבתי על בדיקות. אבל אז נזכרתי שלפני חודש פלוס מינוס,היה את המקרה עם הטרמפ. 

הגעתי לחדר 4 בוולפסון ולקחו ממני דגימות לבדיקת איידס. הייתי אמורה לאסוף אותה...פשוט התעצלתי,פחדתי-לא יודעת למה. 

היום נסעתי לאיכילוב לקחת אותה אחרי מליון ואחת טלפונים מפה לשם,לשם לפה.. 

מאשקלון לאיכילוב..ובסוף? כלום. "תבואי ביום רביעי בין 8 ל10,טוב חמודה? " 

סעמק. אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ. 

אעני מרגישה שהגיע סוף העולם..

שזהו

שאני הולכת למות. 

סעמק

אני שונאת לאבד שליטה על עצמי 

שונאת לאבד פרופורציה 

שונאת לאבד את עצמי בכללי 

מתוסכלת 

מפחדת

שמישהו

יקח

את

זה

ממני 

!

!

!