אופטימיות היא שם המשחק

יום האיידס היום,כמה אירוני. 

אף פעם לא הבנתי מה  המטרה של היום הזה,להעלות את המודעות? איידס? תעשו לי טובה. 

אבל היום אני זאת שרוצה להעלות לכם את המודעות. 

בתור אותה ילדה סתומה שלא הבינה למה היא נכנסת. 

בתור אותה ילדה תמימה שאמרה "לי זה לא יקרה" 

היום זאת אני שצריכה להכנס לתוך חדר עם רופאה שבידיה מידע שיקבע את גורלי. 

עכשיו זאת אני שנועצת בה עיניים דומעות ומתחננת לאלוהים שיציל אותי מהרגע הזה. 

זאת אני שנכנסת לאחות,מושיטה לה את הזימון,מרכינה את הראש,ומרימה את השרוול. 

זה לא יכול להיות. 

זה לא הסיפור שלי. זה בטח של מישהי אחרת. 

אצלי הכל בסדר. 

אבל לצערי,יש פער עצום בין המציאות לבין מה שאני רוצה להאמין בו. 

לפעמים אנחנו עושים דברים בלי לחשוב,וזה סדר כי אנחנו בני אדם ואף אחד לא מושלם. 

אבל לפעמים טעויות משאירות צלקות לכל החיים. 

ובמקרה שלי אותו לילה של שתיית אלכוהול,תפיסת טרמפ עם בנאדם שאני לא מכירה-מלוה אותי כל יום מהרגע שאני קמה בבוקר עד לרגע שאני הולכת לישון. 

ומיום הבדיקה עד ליום התשובה יש חרדה שאי אפשר להסביר במילים. 

עוברות בי מחשבות כאלה של "בקרוב יגידו לי שאני הולכת למות..למה לי לקום בבוקר? עדיף לי לסיים את זה מעכשיו" 

אבל כמו שבטח רובכם יודעים,יש בכולנו ייצר השרדותי שיותר חזק מכל רצון כלשהו למוות.

והיצר הזה מדבר עכשיו ונלחם כדי שאתם תקחו אחריות על החיים שלכם