אופטימיות היא שם המשחק

אנחנו בחו"ל,אני וההורים-אני ואבא. 

כל היום אחד עם השני. 

העניים שלו לא מרפות ממני. 

ביומיים האחרונים החלטתי להשאר ותר במלון 

אז נכון,אין לי אותו בבוקר על הראש. אבל בארוחות הוא נועץ בי מבטים ומחייך. 

כשאנחנו הולכים ברחוב..הוא מחבק.

לא אכפת לא שכולם ידעו. לא אכפת לו שכולם יראוץ.

הור תמיד נשאר אותו אבא מקסים,אכפתי ודואג. 

האדריכל המוצלח שכולם מכירים. 

ואני הילדה הבעייתית שברחה מהבית,הילדה הבעייתית שנמצאת בפנימייה. 

הכל נורא עמום. 

לפעמים זה  מרגיש לי חטא להרגיש את מה שאני מרגישה,לחשוב את מה שאני חושבת,לכתוב את מה שאני כותבת. 

כי הכל בסדר,כי הבנאדם הזה אוהב אותי,נתן לי בית ומיטה חמה לישון עליה-לעזאזל זאת התודה שלי?

אבל מצד שני אותו אבא דואג כ"כ פוגע,כ"כ מרחיק,מגעיל,מכאיב,מכעיס-קשת רחבה מאוד של רגשות. 

ומי יאמין לילדה הבעייתית הזאת? אין לה מילה נגדו,אין לה הוכחות,

אין חוק שאוסר עליו לחבק אותה,לנשק אותה בצוואק,לתפוס אותה במותן או ביריכיים [איה שמתחשק יותר באותו רגע] 

אין חוק שאוסר עליו להגיד לה שהיא משגעת אותו. 

הוא לא אלים

לא כופה את עצמו עליי

הכל ממש בסד. 

אבל בכל זאת הכל עדיין מרגיש כ"כ רע!