שני אנשים מוצאים את עצמם אחרי לילה של שכרות במיטה,מתפתח קשר,המון ריבים,ובסופו של דבר חתונה וילדים.
אני שונאת את הז'אנר סרטים הזה,הוא צפוי מראש.
החברה ואני עולות לרכב עם אבא אחרי סרט גרוע,היא במושב האחורי ואני לצידו.
-"אבא,אממ..אני יוצאת היום,עם חברות"
"מה פתאום! תראי מה השעה"
"נו אבל..זה בסה"כ כמה חברות,פה,בגינה מתחת לבית"
"אמרתי לא נכון? תחגרי."
"לא רוצה לחגור. תן לי לצאת!"
"זה לא נתון לויכוח. תחגרי!"
"ואם אני לא אחגור,מה תעשה לי?"
-החברה מאחור לוחשת לי באוזן:"די נו תחגרי,לא נורא פעם אחרת..."
אני מתעלמת מהאמירה שלה וממשיכה להתעקש על היציאה בערב.
פחות מתוך חשק,יותר בשביל העקרון.
אנחנו נוסעים בשקט קרוב לשוליים של הכביש,אבא עם מבט חמור ,החברה מתקפלת מאחור והציפצוף הזה שמתריע לי לשים חגורה לא מרפה.
~אבא עוצר את הרכב בפתאומיות~
"אני לא נוסע עד שאת לא חוגרת"
"באמת? איזה קטע,גם אני לא חוגרת עד שאתה לא נותן לי לצאת"
"אל תשחקי משחקים,תחגרי עכשיו."
הוא נשמע כמו תקליט שרוט 'תחגרי'. אחלה הבנתי,סירבתי-מה אתה חופר?!
"טוב אין לי כוח אלייך,צאי מהאוטו!"
"מה?"
"צ-א-י מ-ה-א-וט-ו!!"
כמעט מצאתי את עצמי אומרת לו 'תשמע אבא לא נעים והכל,כן? אבל כשאתה מדבר ככה לאט,מדגיש כל הברה-אתה נשמע כמו אוטיסט.'
מזל שיש לי קצת טאקט.
אז יצאתי מהאוטו.
למה מה הוא עושה לי טובה? לא. אני מסתדרת מצויין.
החברה מאחור זורקת לי מבט מודאג מהחלון.
אני סוגרת את הדלת בטריקה ומתחילה ללכת על השוליים.
הם...ממשיכים לנסוע.
כן..טוב,לא חשבתי שהוא כ"כ רציני.
בעייתי עכשיו להגיע הביתה כשאני זורקה על השוליים באמצע כביש מהיר.
אז מה....טרמפים?
כן. טרמפים. אין ברירה.
אז אני מרימה את היד בתקווה שמישהו יעצור.
ואז אבא חוזר ברברס.
חייכתי לעצמי 'את רואה? מה את נלחצת? הוא חוזר כמו כלב'
אני עולה לרכב מרוצה.
הוא הוריד את האגו הגברי שלו כשהוא חזר לקחת אותי.
אבל אני לא הורדתי את שלי,אין לי שום כוונה לחגור.
שוב אותו סרט.
'תחגרי,לא רוצה,בלה בלה בלה.'
הוא חוטף לי את הטלפון מהיד תוך כדי נסיעה.
"קיבינימט,תחזיר לי את זה"
"בשום פנים ואופן. את חושבת שמגיע לך?"
"אני-"
"אל תעני לי! תחגרי"
לא,לא,לא הוא ממש הגזים.
אני מתיישבת בצורה לא בטיחותית בעליל
כשהרגליים שלי נשענות על ההילוכים והידיים שלי מנסות לשחרר את הטלפון מהיד של אבא.
הוא מננגד.
הרכב לא יציב
"אתה יודע מה? הלוואי שנעשה תאונה"
"אל תנסי אותי"
"למה מה תעשה,הא?"
הטלפון נפל מתחת למושב של אבא,ליד הרגל השמאלית.
קצת לא נעים לי להתכופף ולקחת אותו.
משום מה פתאום התנוחה הזאת נראתה לי מינית.
אנחנו נאבקים אחד בשניה עם הידיים.
אבא נוהג ביד אחת
מנסה לרסן אותי.
לעזאזל אני רוצה את הטלפון שלי!
הוא משתחרר מהאחיזה שלי,תופס אותי בשיער ודוחף את הראש.
הראש שלי נצמד לחלון.
אנחנו ברמזור אדום.
זוג אוהבים נמצאים ברכב לידינו.
מעניין אם הם ראו.
בטח שהם ראו.
איך אפר לפספס ילדה שנדבקת לחלון והפרצוף שלה מרוח עליו?
מעניין מה הם חושבים לעצמם.
הם מדברים בינהם.
אני מתרגמת לעצמי בראש את השיחה:
היא: "תראה את הילדה הזאת,זה בטח אבא שלה-הם ל נורמאלים."
הוא:"עזבי אותך אל תסתכלי,לא נעים"
היא:"נו טוב,יש גם כאלה"
ואז אני נזכרת שאני עדיין בתוך הרכב עם אבא והחברה.
ושהפרצוף שלי עדיין דבוק לחלון.
הרכב ממשיך לנסוע.
יש פה שקט מחריד.
אני מתנערת ובוחנת את השפת גוף שלו.
מעניין כמה זמן לקח לי לשים לב שאני דבוקה לחלון.
אני מחליטה להגיב,בדילאי מטורף אומנם,אבל מגיבה
"אני שונאת אותך,מה נראה לך?!
הוא לא מגיב
"תענה לי"
-שקט-
"אבא!!!!!"
אבא? למה אני קוראת לו אבא?
זה אבא זה?
אני עדיין לא חגורה ואנחנו מגיעים לבית של החברה
ההתנהלות בתוך הרכב היא כמו בסרט אילם.
היא יורדת מהרכב,אני אחריה.
אבא לא טורח להגיד כלום...נוסע.
אני:"אני מצטערת שהיית צריכה לראות את זה..."
החברה:"שטויות. איך מרגישה?"
אני:"מעולה."
היא עולה הביתה,אני בלי הטלפון שלי,קר לי ופתאום אני חושבת על זה שיש לי מרחק הליכה לא קטן
וקצת מתחרטת על זה שלא נשארתי איתו למרות הכל.
מה שהעצבים האלה עושים לי...
לבכות מתוך עצבים.
זה באמת מתוך עצבים?
לא יודעת,גם לא אכפת לי.
אני הולכת בקצב מהר,ובוכה.
מקללת אותו בלב.
כ"כ הרבה קללות.
מנגבת את הדמעות.
שורף לי בלחי.
מוזר.
מגיעה הביתה,אמא פותחת לי את הדלת.
פותחת ידיים לחיבוק.
אני עוקפת אותה מצד ימין.
רואה את אבא יושב ליד שולחן האוכל.
אמא נועלת את הדלת וחוזרת לחטא לו את היד.
יש לו דם.
ממש לא שמתי לב שפצעתי אותו.
בת דודה שלי הקטנה יושבת ואוכלת כריך עם שוקולד
מסתכלת עליי ומחייכת.
אני מלטפת את ראשה ומחזירה לה חיוך.
אבא:"את חולת נפש.
אני: "אתה הבאת אותי למצב הזה"
לוקחת את ב דודה שלי הקטנה לחדר.
מסתכלת במראה,
שריטה מחתחת לעין.
ואז מבינה למה כ"כ שרף לי לבכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
