אופטימיות היא שם המשחק

אין לי שקט.

אני כל הזמן חייבת לעשות משהו.

בשיחות קבוצה להזיז את הרגל,בכיתה לשחק עם הצ'ופצ'יק של העט,בארוחות לגלגל את המזל בין האצבעות . 

אני כל הזמן חייבת להיות בפעולה. 

להסתובב,לדבר עם מישהו,לנגן..הראש שלי עובד שעות נוספות.

זה מטרייייייף!!

בראש,הכל ברור אבל בפועל שום דבר לא קורה. 

בפועל אני שמדרת חוסר וודאות  ועמימות. 

אני חושבת שהרבה זמן לא הרגשתי ככה. 

כמו אחת שעל פניו הכל בסדר איתה אבל היא בעצם פחדנית שבורחת מהרגש שלה. 

בורחת מהתמודדות ובוחרת ךסגור פינות שמעולם לא התחילה באמת להתמודד איתן. 

ניתוק? 

יכול להיות. 

התגעגעתי אליו קצת,באמת.