אופטימיות היא שם המשחק

אני לא יודעת כ"כ איך להתחיל לכתוב על זה. 

זה בטח ישמע מוזר ומתעתע. 

אבל צריך להבהער נקודה חשובה.

לפני שיצאנו לחוםשת פסח בפנימייה אז הצוות דיבר עם ההורים על כל מה שוקרה בבית 

בין היתר גם על המגע ביני לבין אבא. 

במהלך החופשה אבא תפס אותי לשילה ואמר שסיפרו לו ש"את לא סובלת את המגע שלי" 

הרגשתי מוזר לנהל איתו את השיח הזה. 

זה נכון,אני לא סובלת את המגע שלו ועוד יותר אותו.

אבל בשיחה נגנסתי למקום מאוד שיפוטי כלפי עצמי,ביטלתי את מה שאני מרגישה מולו ואת מה שקורה בפועל. 

אמרץי לו שזה כלום.

שהכל בסדר. 

הייתה לי הזדמנות להציב גבול בקשר שלנו ונתתי לה לחלוף.

התביישתי.

כי איך זה הגינוי לעזאזל איך?! 

איך זה הגיוני שהוא כביכול פגע בי ועכשיו הוא בא ומדבר איתי ל הנושא שואל על טיך אני מפרשת את המגע שלו,נזהר,מקשיב לשפת גוף שלי. 

מה קורה פה? 

אני חושבת שאני בחיים לא אצליח למצוא פה הגיון. 

כי הוא זה הוא...אבא. 

זה שתמייד דאג לי,שמר עלי,אהב אותי,נתן לי הכל. 

ובמקביל שידר לי מסרים עמומים שהתפרשו אצלי כפגיעה. 

אז נניח שהייתה שם פגיעה-למה הוא כ"כ נחמד ובסדר כל הזמן?

הוא לא אמור להיות ייצור דוחה,סוטה ואגרסיבי? 

לא,זה לא אבא שלי. 

זה לא הסיפור שלי. 

הכל כ"כ מוצלח בבן אדם הזה ששום דבר כבר לא מתחבר לי. 

אז בחרת להניח לנושא. 

אז צה? היה..לא היה,מה זה משנה?! 

אני לא רוצה יותר ךהפנות כלפיו אצבע מאשימה 

אני מרגישה שכבר אין לי על מה. 

אני פשוט בדיחה.