אני חוזרת מהטיול השנתי,מוצאת חדר מסודר.
אוף,אמא שוב סידרה לי את החדר.
אני מסבירה לה שוב ושוב שאני מסוגלת לבד.
הפעם אפילו לא טרחתי.
הכנתי לעצמי משהו לאכול..ואני פתאום נזכרת שזה ממש קריטי שהיא נכנסה לי לחדר כי היו דברים שאסור היה לה להתקל בהם.
אני מזניחה את הצלחת המלאה מאחורי ומתחילה לחפש את המכתבי שחרור מגהה ומחדר 4.
הופכת את המגירות,את הארון,מתחת למיטה,בתוך התיק...כלום!
מתחילה להכנס להיסטריה,מנסה לשכנע את עצמי שזה איפשהו בחדר ושהכל בסדר.
בסופו של דבר אני מוצאת את המכתב שיחרור מגהה באיזה תא ונושמת לרווחה.
מבינה שהם (ההורים) כבר קראו אותו..מהסיבה הפשוטה שהמסמך היה מקופל בצורה שונה והיה מונח בתא אחר מאיך שהשארתי אותו לפני שיצאתי לטיול.
מלאת עצבים אני מחליטה לצאת לסיבוב להרגע.
אחרי שעתיים אני חוזרת ומתחילה לחטט בפלאפון של אבא.
מוצאת צילום של המסמכים שחיפשתי.
אני בוהה בהם ולא מצליחה להבין למה.
למה לעזאזל הם עוקבים אחרי?
מאוכזבת הולכת לישון ובבוקר למחרת מתעלמת מהקיום שלהם.
-
12 בלילה,אני יושבת במרפסת ומעשנת.
אבא נעמד מולי ומסתכל עלי.
אני:"מה אתה רוצה?"
הוא:"לדבר איתך. אפשר?"
מבלי לחכות לתשובה הוא מתיישב מולי על הריצפה בישיבה מזרחית.
חשבתי לעצמי שהוא בטח ממש גמיש אם הוא מצליח לשבת ככה בגיל 60+.
הוא:"אני מרגיש שאת שונאת אותי"
אני מחייכת.
אני:"אחלה?"
הוא:"לא,באמת. אנטה,אי פעם עשיתי לך משהו כזה נורא כדי שתשנאי אותי?"
בולעת את הרוק.
הדופק מתגבר.
לא אנטה,אל תשברי. לא עכשיו!
אני:"אבא,מה אתה רוצה?"
הוא:"להבין למה את כל כך שונאת אותי"
שתיקה.
אני חושבת מה להגיד לו ואיך.
מצד אחד רוצה להגיד לו שילך קיבינימט בלי להסביר את עצמי.
מצד שני יש בי קול שאומר לי "תפסיקי לעשות עוד מאותו דבר. תגידי מה מפריע לך".
לשם שינוי אני מחליטה להקשיב לקול הזה.
אני:"למה אתה עוקב אחרי?"
הוא:"מה?"
אני:"מה מה?! שאלתי למה אתה עוקב אחרי."
הוא:"אני לא"
אני:"אל לשקר לי"
הוא:"אני באמת לא יודע על מה את מדברת"
ההבעת פנים שלו כלכך חסרת אונים,הוא מכווץ כולו...כמעט השתכנעתי.
אבל לא,הפעם לא.
אני:וואלה? אז אני יכולה למחוק את מה שצילמת,כן?"
הוא:"מה צילמתי? לא צילמנתי שום דבר,בחיי שלא."
א
אני מדפדפת בפלאפון שלו בין התמונות,מחפשת את המסמכים.
אני:ומה לגבי התמונות האלה? תכף תגיד שאני צילמתי אותן "
ה
הוא מסתכל עליי ושותק.
אני:"תענה לי אבא,למה? למה אתה עושה לי את זה?"
הוא:"פשוט צילמתי את זה כדי לשלוח לצבא כי את רוצה פטור אז אני צרי..."
אני:"אתה לא צריך שום דבר!!! זה עניין שלי,מבין??? שלי!"
הוא:"אני אבא שלך והתפקיד שלי הוא לדאוג לך"
אני:"ככה? ככה אתה דואג לי? כשאתה עוקב אחריי? למה אני צריכה להרגיש נרדפת? למה אתה חודר לי לפרטיות?"
הוא:"גם אמא קראה..."
אני:"אני מספיק חכמה בשביל להבין את זה לבד"
הוא:"תקשיבי,חשוב שיהיה בינינו אמון,שתדברי איתנו לפני שאת מאושפזת את עצמך או משהו בסגנון..."
אני:"חחח אתה, מדבר איתי, על אמון? איך בדיוק? כשאתה מנסה לשלוט לי בחיים? כשאתה חודר לי לפרטיות? או כשאתה פשוט מאוד עוקב אחרי?
אבא,זהו,זה.לא.הולך לקרותהיותר,נמאאאס לי. אם המצב לא ישתנה אני פשוט אקח את עצמי ואלך."
הוא מחייך חיוך גדול,
:-הוא:"תודה."
אני:"יופי עכשיו תעשה לי ריגשי? "
הוא:"לא לא,באמת תודה"
הוא הצליח לבלבל אותי.
מה נסגר איתו?
למה הוא מחייך כשאני צועקת עליו?
ולמה הוא אומר לי תודה??
הוא:"אני אוהב להיות אשם. תודה שהסכמת לדבר איתי"
קן
אני:"רגע..אני לא מבינה"
הוא:"עשית לי את השבוע. לילה טוב"
WTF
בבלוג זה
בכל הבלוגים
