אופטימיות היא שם המשחק

טסתי לבולגריה כדי לפתוח את התיק אימוץ. 

אומנם לא בצורה חוקית...אבל בכל זאת טסתי.,

הגעתי למלון בבורגס. ויצאתי לכיוון הרכבת. 

נסעתי במשך לילה שלם ברכבת הזויה שעוד שניה נופלת מהמסילה

התאים שם עשו לי אסוסאציה של שואה אז ישבתי במסדרון.

הגעתי לאזור של הבית יתומים.

התרגשתי בצורה מטורפת. 

לקחתי חדר ללילה במלון ובבוקר נסעתי לתחנת משטרה. שאלתי את הפקיד אם הוא יכול לעזור.לי להגיע בית יתומים.

הוא סימן לי "כן" עם הראש.

#בבולגריה התנועה של "כן" עם הראש פירושה "לא" ולהיפך

אז שאלתי אותו. אם הוא התכוון ל"כן"  או ל"לא"

הוא חייך ואמר שיעזור לי. 

לקחנו ביחד מונית לכיוון הבית יתומים.

הגענו..ואני מתקשה להאמין שכל זה באמת קורה. 

אנחנו נכנסים לחדר של העובדת סוציאלית

הם מדברים בינהם בבולגרית ומדי פעם מסתכלים ומצביעים עליי.,

הוא מתרגם לי באנגלית מקולקלת שאמא שלי הביולוגית,זכאית לפרטיות והם לא יכולים לתת לי פרטים עליה.,

אני משתדלת לחייך ולא.להראות שזה מאכזב אותי.

חזרתי לארץ ומשום מה לא התחלתי בשום תהליך,משפטי בשביל,לפתוחמאת התיק.

נראה לי שהעניין יאלץ לחכות קצת.

אין לי ראש לזה עכשיו.