אופטימיות היא שם המשחק

זה לא עוד אחד מהפוסטים העצובים שלי.

זה פוסט של התחלה חדשה

תהליך

וכוח

אני מרגישה לאחרונה שהשהות שלי בבית לא מקדמת אותי...

שום דבר לא קורה ואין באמת בסיס לתחושה הכללית הרעה שיש לי מדי יום בבית.

אבל היא בכל זאת קיימת.

אז אחרי שבוע וקצת שאני לילה פה לילה שם אצל חברות החלטתי לעשות צעד. 

צעד יעיל לשם שינוי. 

הצהרתי בפני ההורים שאני רוצה לשכור דירה.

ביקשתי שיעזרו לי עם 2000 שקל בשביל החודש הראשון. 

מן "קפיצה למים". 

אבא סירב בטענה ש"אני  נותן לך הכל ולא מקבל דבר בתמורה" 

הסברתי שאם ה"דבר" הזה שהוא לא מקבל זאת בעצם האהבה שלי אליו אז זה כנראה משהו שכרגע לא אוכל לתת לו.

"אם כך אנטה,אין על מה לדבר" 

החלטתי לקרוא לילד בשמו ולהסביר את עצמי. 

הסברתי שכל האימות שהייתה והמגע הלא מותאם בינינו הרחיקו אותי ממנו ולא מאפשרים לי להחזיר לו אהבה.

"איזה אלימות על מה את מדברת?"

זאת הייתה שיחה ארוכה שהתנהלה ברוגע (מידי). 

אבא לעומת זאת זז באי נוחות על הכסא בנסיון לשדכ לי שהוא לא מעוניין לנהל את השיחה זאת. 

הרגשתי שהוא בורח. 

ואני פירשתי את הבריחה שלו כנקודה לזכותי. 

למרות שהפעם הגישה שלי הייתה מאוד רגועה ומווסתת,לא הרגשתי שאנחנו במלחמה. 

אבל בכל זאת-ניצחון.

אחר כך בארבע עיניים שיחה ביני לבין אמא. 

זו אוי השיחה הכי עמוקה שאי פעם הייתה לנו. 

וגם הכי כנה. 

הסברתי לה את המצב מהנקודת מבט שלי,דיברתי בפתיחות על מה שאני מרגישה.

בהתחלה הייתה תחושה שהיא מנסה לייפות את הדברים,לשנות את המציאות למצב כזה שהיא תוכל להגדיר "נורמלי". 

ורק אחרי שהסברתי לה שברגע שהיא תפסיק לנסות לשנות את המציאטת עז להסתכל על המציאות כמו שהיא-רק אז נוכל לעשות תהליך של שינוי. היא שיתפה פעולה.

נתנה תוקף לרגשות שלי.

הרגשתי שזו התחלה מצויינת.

קבעתי פגישה יום ראשון עם  מטפלת משפחתית. 

לא יודעת מה לגבי אבא. 

אבל אני בטוחה שהטיפול עם אמא יצליח.