אופטימיות היא שם המשחק

שנה שעברה..ביום כיפור מאור הלך ברגל עד אליי,חיכה לי מתחת לבניין כדי לפתוח דף חדש.

השנה אני ייזמתי את הסליחה.

ולא כי אני מתחברת ליום הזה..

פשוט כי המקרה של שנה שעברה הפך את היום הזה למיוחד.

מפה לשם התגלגלה השיחה

וסיפרתי לו שאני עוד מרגישה דברים

אני יודעת שזה לא פייר מצידי ליפיל עליו בדדיוק כשיש לו קשר רציני...אבל לא הצלחתי להחזיק את זה יותר.

אני לא מצליחה להרפות מהרגש המטומטם הזה שיש לי אליו.

זה משגע אותי ברמות שבא לי לדפוק למישהו כדור בראש.

ואיפשהו אני מרגישה שעוד יש לו אליי משהו

למרות שאני די כועסת על עצמי שאני חושבת על זה. 

אנחנו נפגשים מחר..לדבר על הדברים.

אני לא יודעת למה לצפות מה לחשוב ומה להגיד

אבל כל זה מתגמד מול הידיעה שאני סוף סוף אראה אותו

והפעם לא בתמונות עם החברה

הפעם במציאות..ואיתי 

גם אם זה לא לגמרי.