אופטימיות היא שם המשחק

סגרתי שבת בפנימייה,

עם קבוצה אחרת שלא יצאה הביתה.

היה נחמד..אווירה שונה אנשים אחרים קצת אוויר לנשימה.

לא הסכמתי לצאת הביתה אחרי שרבתי עם ההורים שבוע שעבר.

 הרגשתי שזה לא נכון להעביר שבת בבית כשהכל כ"כ מציק בקשר שלי איתם.

העוס"ית שלי לקחה אותי לשיחה ואמרה שהיא דיווחה להורים על הארוע עם י' ואלו שבאו בעקבותיו.

זה היה מביך.

 היא אמרה שהיא הזמינה אותם לשיחה ביום רביעי הקרוב עם הרכזת שלי ועם המנהלת(כמבובן גם היא תהיה) כדי לחשוב ביחד איך אפשר לשמור עליי בחופשות כדי שאני לא אפגע.

 נחנקתי מצחוק.

 "את רציני רוצה שהם יהיו אלה שישמרו עלי?? אירוני משהו"

אמרה שהיא מסכימה איתי ושיש אופציה לפתוח בשיחה איתם גם את כל הקטע עם המגע של אבא.

היססתי לרגע אבל אני חושבת שזה יכול לעשות רק טוב.

אולי הוא ילך לטיפול ודברים ייראו אחרת.

אתמול אבא התקשר,סיננתי.

 אח"כ שלחתי לו הודעה,

שאלתי אם רצה משהו מיוחד כי אין לי באמת כוח וזמן לגלוש איתו לשיחות נפש.

אז הוא כתב :

"כן. רציתי לבקש סליחה.

רציתי שיהיה לי קשר קרוב עם הבת שלי.

רציתי להיות אבא טוב.

אני רוצה להשתנות,תעזרי לי.

אני כאן תמיד איתך ובשבילך,אבא."

לא הגבתי לו.

לא יודעת אפילו למה.

קצת לא מצאתי מילים.

 לא ידעתי אם אני באמת רוצה ומוכנה להיות זו שתעזור לו להשתנות.

איך בדיוק הוא רוצה להשתנות?

מה יקרה אחרי שישתנה?

מה,נהפוך להיות משפחה נומאלית ומאושרת?

 אני אפסיק להרגיש רע כל פעם שאני רןאה אותו?

קשה לי להאמין.

אבל אולי אולי אולי משהו יזוז שם.

מקווה שהשבוע יתחיל בצורה אופטימית וטובה יותר משבוע שעבר ושיהיו רק בשורות טובות :)
-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-