אופטימיות היא שם המשחק

הוא רחוק ממני,לא מספיק רחוק..אני מצליחה לשמוע את השריקות שלו ממש כאילו הוא עומד מעלי. 

אני מחליטה להתעלם. מדליקה סיגריה ועושה עצמי כביכול שקועה בענייני בטלפון. 

הוא מתקרב מרחק חמישה צעדים ממני,עוצר,מהסס. 

הנעליים שלו מבצבצות לי מהזווית של העין. אני מרימה אליו מבט שואל  

הוא מסנן חיוך וחוזר לעמוד במקום שהיה. ממשיך לשרטק,מבטים מתגרים. 

אני נוזפת בעצמי. תקומי ותלכי. אל תסתכלי עליו. 

קול שני מתוכי שואל: למה אני? למה אני זאת שצריכה לקום וללכת? למה האינסטינקט הראשוני שלי הוא להשפיל מבט?

כמה עלוב. 

אז הוא שרק,אז מה? 

למה את מרגישה לא בנוח? 

אולי שרק להנאתו החופשית? 

כלכך עלוב.