אופטימיות היא שם המשחק

מרחפת מעל כולם.

אנשים מדברים,צועקים,היא לא שם- ואולי טוב שכך.

נהגי מוניות מלטפים אותה בטופן קבוע.

הגוף שלה נמצא ליד המושב של הנהג,גוף שהוא לעיתים מכונה ולעיתים פשוט כלום.

עם הבעת פנים של צחוק ואוצר מילים שמתחיל ונגמר ב"בסדר",היא שם,בערך.

היא נמצאת בתוך בועה,מאבדת כיוון.

נשכחת בספסל האחורי של האוטובוס,בתחנה האחרונה מנסה לזהות לאן הגיעה..ומוותרת כשהגוף מזהה ליטוף.

והיא שוב מכונה,שוב מחייכת,מהנהנת "כן,הכל בסדר". 

ויש שם אחד שנמצא כבר שנים.

אוהב ופוגע,מלטף וחותך. 

היא בוכה וצוחקת,אוהבת ושונאת,הולכת וחוזרת.

היא בסדר,בערך.

יש אחר שהוא אויב אוהב,נותן הכל ולא משאיר דבר.

מזכיר ליטוף מוכר עם סגנון מיוחד.

הוא דמות אהובה,מחנכת ודואגת-אז איך ייתכן מגע כזה של דמות מוערצת? 

היא נמצאת בתוך בועה,אבודה בין מציאות לדמיון.

מגע כואב מול חיוך מרוצה,מגע זר של אוייב אוהב. 

היא נמצאת בתוך בועה שבזה הרגע התנפצה. 

היא אני.

ואני לא בסדר.