פתחתי את הבלוג הזה לפני קצת יותר מעשור, כשהייתי בת 13. מהשניה שראיתי שישרא נפתח מחדש לא נחתי עד שלא קראתי את כל התכנים שהעליתי כאן עם השנים (טוב, על החלקים שעשו לי קרינג' באופן עמוק דילגתי אבל בגדול קראתי את כל מה שיש כאן). אפילו לא זכרתי שעדכנתי פה אחרי שנים שלא כשדןוג התאבדה. לא זכרתי כל כך הרבה תקריות שכתבתי עליהן כאן. לא פירשתי את כל האובססיות שהיו לי כמה שהן היו באמת שזה כנראה התאהבות בדרגות שונות. כמה דברים השתנו בעשור הזה.

מדהים כמה ייחלתי למערכת יחסים או קשר כלשהו וכמה מאוחר זה בא בסוף (בגיל 19) אבל זה בא. גם להמון אנשים סביבי זה בא ככה מאוחר.

מוזר לי נורא לכתוב פה שוב, הבלוג הזה הוא כמו קפסולת זמן, תיעוד של מי שהייתי פעם שזה כמו מי שאני כיום רק עם יותר חוויות חיים ובגרות וביטחון עצמי. ופרספקטיבה בריאה על העולם, עם יכולת לנהל קשרים אנושיים בצורה בריאה ולא הרסנית. בלי דחפים לדבר על הכל בלי פילטרים, בלי דחפים לעשות לעצמי רע. לפעמים הם מרימים את ראשם אבל אני יודעת לזהות את זה. תמיד הייתי בוגרת, אבל עכשיו אני מבוגרת. זה שונה.

כל כך רציתי לחיות חיים פרועים ובעצם החיים שלי היו הכי מאוזנים שיש. גם עכשיו הם מאוזנים. אני בריאה נפשית ותמיד הייתי, תמיד ידעתי בלב מה נכון ומה לא.

אני רוצה לבקש מעצמי של פעם סליחה על שני דברים. סליחה שהאשמת את עצמך במה שקרה עם אורי אי שם בכיתה ח', וסליחה שנשארת בקשר עם שחר כל כך הרבה זמן למרות שלא הגיע לו. הוא התנהג אלייך כל כך לא יפה וידעת לזהות את זה בזמן אמת כי את פאקינג חכמה ומדהימה, ולא הגיע לך להיות בקשר עם "ידיד" כזה שהרשה לעצמו להתייחס אלייך ככה. לדרוך עלייך. בכלל אני לא מבינה מה לבחור בן 20 היה לחפש בתקשורת רגשית עמוקה עם ילדה בת 16. בייחוד כשהוא לא יכל לתת שום תקשורת רגשית עמוקה חזרה אלא רק לקחת.

סליחה מעצמי שעדיין אני נקלעת לכאלה מערכות יחסים. גם בפן הרומנטי וגם בפן החברי, אם כי פחות ופחות. סליחה שאני לא תמיד יודעת לשים את עצמי במרכז, שעדיין אני נבלעת בסיפורים של אחרים, בחיים של אחרים. מקריאה פה ניכר כי תמיד הייתי נבלעת, תמיד הייתי מוצאת את עצמי בכל מיני סיטואציות בהן אני לא מבינה מי אני יותר.

תודה שאני כבר יודעת מי אני. שבגיל 23 אני יודעת לומר באופן ברור מה המגרעות שלי, ומה הדברים הכל כך יפים שיש בי. למדתי לזהות את היופי בעצמי ובעולם. למדתי לא ליפול לייאוש, לקבל גם את הפשלות באהבה ולא לאכול את עצמי בשעות על גבי שעות של מבוכה. 

מזל שאני לא טינייג'רית יותר ומזל שאני יודעת לומר לעצמי שהכל בסדר והכל גם היה בסדר. הטעויות, הדברים היפים, הכל. הכל היה צריך לקרות והכל היה צריך לעבור. עכשיו אני בת 23 תיכף 24 ואני יודעת שאין זמן בו אני "בשיא שלי". בגיל 15 כתבתי שאני נראית הכי טוב והכי מגניבה חכמה ויפה ומשם זה רק יתדרדר. האמת היא שעם כל שנה זה משתפר ואני בטוחה שעוד יש לי לאן. אני נראית הרבה יותר טוב. יש לי ביטחון עצמי. אני יודעת מי אני בוודאות. כל מה שקרה עיצב אותי.

אז אני ענת, ופה כתבתי חלקים נכבדים מגיל ההתבגרות שלי. שלום.