חרא הרגשה.
אני חושבת שזה פשוט לא יצא לפעול.
מלא דברים קטנים שקורים..
אני הולכת לידה על קצות האצבעות (במובן המילולי. פיזית אני לא כלכך יכולה לעשות את זה)- והיא לידי.
לא מספרת לי יותר מדי על חייה.
הולכת מסביב לנושא.
מדברות אבל בעצם לא, על דברים שבאמת עוברים עלינו.
אני רואה אותה יום,כנראה, בערב.
אומרים לי ליזום דברים- כי אם לא-
לא יקרה בסופו של דבר כלום.
אומרים לי לא לקבוע- ולראות לאן הפגישה תזרום.
אומרים לי לא לעשות כלום- כי היא סתם מבולבלת.
ובכלל, פשוט לקחת בחשבון שרוב הסיכויים שלא יצא כלום.
ולי סתם מתפוצץ הראש.
אני מרגישה זוועה.
ממש זוועה.
לפעמים..
אני מרגישה כלואה בתוך עצמי.
שאני רוצה לקרוע מעליי את כל השכבות, את כל המסכות- ולהסתובב. חופשייה.
בלי שאנשים אחרים יסתכלו עליי, ידברו עליי, ילכו, יחזרו.. בלי שזה יכאב לי.
לפעמים באלי לרוץ הכי מהר שאני יכולה...
להשאיר את הכל מאחור.
את כל הכאב, הפחד, התקווה והרגשות.
לסתובב יום אחד-
בלי להיות כבולה לחולשה הזאת.
לברוח מפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
^^"