טוב למות בעד ארצנו שאיננה קיימת עדיין...

20/03/16

ואם, כלומר, כשנעקור מהשורש והאדמה יבשה ולא מוכנה לשאת עוד צער, כיצד נצית בה להבות חדשות של אחדות? כל אחד ואבלו שלו, כל אחד ויגונו שלו. מפולת יכולה להוביל לאחדות ולחזק אותם, אך באותה מידה הרסנית; היא מסוגלת להביא למפולת, להתפוררות של מערכות יחסים. וכל אחד לאן שפניו מועדות לו.

לבקש מנער למות בעד משהו שעוד לא קיים, אלא רק רעיון ולא מוחשי עדיין, הוא דבר הזוי. עשו זאת. נתנו לנערים ונערות למות בעד ארצנו, הלהיבו אותם, ריתקו אותם, גרמו להם לרצות להיות הגיבורים שיזכרו לעד בספרי ההיסטוריה, אלה שהלכו לקרב ולא אלה שהתבטלו בזמן שחבריהם נהרגים.

אני אפילו לא יודע איך צצה המחשבה הזאת בראשי, אבל היא לא היחידה מבין מחשבות רבות לאחרונה, כמעט כולן שליליות כשל זאת. אני בטוח שניתן לראות את הצד היפה של המשפט, הסלוגן הנצחי - אך אני אינני רואה זאת מלבד הולכת שולל. מטבע הדברים, אחדות וגאווה לאומית (יש שיקראו לזה שוויצריות שמבדילה בינינו לבין אחרים, אבל האם באמת כשאני מחזק את עמי אני מעודד אי-שיוויון?) הם דבר שצריך לצבור במהלך החיים. כל איש ואיש ירכוש אותם (או לא ירכוש) בשל תקרית: אם תאונה מחרידה, אם מקרה נפלא שנקרה בדרכו או אם השתלת הרעיון בידי רעהו. כל אדם יחליט לעצמו את החלטותיו, אם האחדות והגאווה מפרידים או מחזקים, אם למות בעד ארץ שלא התקיימה דאז היא הולכת שולל, אבל זו עובדה, אנשים מתו עבור רעיון.

וזה מזעזע אותי, מזעזע לחלוטין.

אני לא יודע ממש מה להגיד מעבר, רק הרגשתי את החובה לפרסם את הפוסט הזה בשביל שעול אחד מנפשי ירד ואשקוט לרגעים אחדים.

ככה זה נגמר.