שלום
שלום לכולם,
מה לכתוב ביום זה ?, דברים טובים, שמחים מחייכים, נעימים ?, לא זה לא מתאים. מה לבכות, לכעוס, להתאבל ?
אני מרגישה שאיני מסוגלת לבכות אפשרי, לצחוק הדבר האחרון ששייך, לראות עוד סרטים ...
מה מתאים ליום זה ?
אכתוב בערך מה אני חשה ומרגישה . . .
לפני כשלוש שנים נסעתי עם קבוצת סטודנטים מהאונברסיטאות בארץ לפולין מאז הרבה הרבה יותר קשה לי. אני זוכרת שכאשר חזרתי משם במשך כשבועים הרגשתי מנותקת מכל מקום ומכול הסביבה. הרגשתי שכל מה שעובר עלי ועל כולנו בימים אלו, בעיקר הדברים הקשים, אינם נכונים ואינם הגיוניים אין אני מבינה כלל את הדבר החשוב בחיים והוא החיים עצמם. אני כועסת על חוסר הצלחה במיבחן או על כך שלא התקבלתי למקום עבודה כלשהוא, על שהדייט שלי מסרב להמשיך לצאת איתי וכו' וכו' האם זה מה שחשוב, האם יש לי כלל זכות להתעצב על כך.
לאחר שחזרתי פשוט לא ידעתי מה לחוש איזו זכות יש לי להרגיש משהו לאחר שאנשים ששרדו את התופת הזו חיים בנינו ?.
האם מותר לי להגיד שקר ל, בארץ, במצבי ובלבושי הרב, אחרי הכפור הנוראי שאנשים עברו שם ?
לאחר זמן מסוים אמרתי לעצמי שאנסה להמשיך בחיי, להנות, לכעוס, לבכות ולהתעצב, תוך שמירת הזכרון ש להחוויה שעברתי שם.
עד היום כל התמונות מנסיעה זו לא מסודרות אלא נמצאות יחד עם החומר והמידע הרב שקיבלנו לפני הנסיעה ובמהלכה מצויים בשקית נילון פשוטה, אני רוצה, נכון להיום, לשמור את הזיכרון כמו שהוא קשה אך חשוב ביותר.
בנוסף אמליץ על הספר 'האחים בילסקי', ספר המבוסס על סיפור אמיתי של משחפת בילסקי אשר הקימה יחדה של פרטיזנים שפעלה ביערות פולין ורוסיה. הקבוצה מנתה לוחמים ילדים ונשים ולמעה תפקדה כעירה קטנה, בזכות קבוצה זו של האחים בילסקי ניצלו כ-1200 יהודים מצפורני הנאצים. הספר עובד גם לסרט 'המתנגדים'.
לסיום אני חושבת שהדבר החשוב הוא במדנתינו מדינת ישראל עליה אנו צריכים לשמור מכל משמר מבחוץ ומבפנים.
בשורות טובות
יעל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
