אז הוא קם לעשות קפה
ולשטוף את הפנים
ומול המראה הוא אמר
אני מקווה שאני
מספיק חכם
בשביל לשמור
בשביל לקיים
לא לאבד
מספיק בנאדם
לזכור
לקיים
לא לפחד
[מוניקה סקס- מספיק בנאדם]
-
או גאד. בבקשה שאני אהיה חזקה מספיק וחכמה מספיק.
אני חוטאת בלי סוף
כל פעם שאני כמעט מגיעה לזה אני הורסת
כל פעם שאני מרוצה מעצמי אני הורסת
דיי דיי דיי.
הפעם אני אהיה חזקה מספיק בשביל לנצח את היצר הזה שבעצמי.
אני כבר מרגישה שאני מתקרבת למטרה שלי.
וגם נחשפת. לאט לאט אני מורידה את הקליפות
לעולם אני לא אצרח בציבור על זה
אבל בפני הקרובים לי באמת.. אני מדברת יותר בפתיחות על הנושא [החברות הממש ממש טובות]
זו אני. תאהבו אותי ככה, תחזקו אותי. וזה דווקא עושה לי טוב להתחבא קצת פחות
בטיול מישהי [שדיברתי איתה על ההפרעה והיא עזרה לי המון] אמרה לי :
"הרגליים שלך רזות וזה מלחיץ אותי" וגם "אמאלה רואים לך את עמוד השדרה"
כפרה עלייך מהממת תעשי לי משפחה פלוס כלב
אז בבקשה אלוהים, בבקשה עצמי, בבקשה אתן
תחזקו אותי ותנו לי את הכח לא לוותר לעצמי ולהמשיך להמשיך להמשיך בדרך שלי
אני מסוגלת ואני כבר מרגישה טוב אז רק.. רק עוד קצת.
לא לדפוק הכל ברגעים הטובים ביותר שלי.
זהו זה, ממחר אני חוזרת להפעיל את המוח שלי. אני מאמינה בעצמי.
חשבתי על דיאטה שתתאים לי, משהו בסגנון של:
א- 300
ב- 600
ג- 350
ד-500
ה- 400
ו- 750
ש- 500
מה אתן אומרות? התחשבות משמעותית בסופי השבוע..
אני חייבת לחזור לספורט. אני פשוט לא מבריאה
כבר חודש שאני חולה. אשכרה חודש. וויתרתי על ספורט החודש הזה
הסכמתי ל"צריך לנוח" אבל וואלה... זה לא עוזר בשיט. אני נחה ונחה ונחה
ועוד קצת נחה ונחה ונחה. ועדיין חולה
אז זין על זה שאני אהיה חולה בבגרויות. מצידי גם לא לעשות אותם
אי אפשר להפסיק לחיות
אי אפשר לנהל את החיים בשילוב של מנוחה ואחכ לימודים ואז שוב מנוחה
אני חוזרת לספורט, וליציאות, ולדיאטה ולחיים כמו שאני רוצה לחיות.
ואם בסוף אני אפול ואשבר.. וואלה, ממש לא אכפת לי שזה יקרה.
כי אז אולי סוףסוף אמא ואבא יתחילו להזיז קצת עניינים לגביי רופאים
ואני אפטר ממה שזה לא יהיה סופית.
הכל נופל עליי פתאום. הכל כלכך גדול עליי ומסורבל
צריך לעשות את זה ואת זה ולדבר עם ההוא ועם ההיא ולהספיק את זה לפני שזה יקרה ובלהבלהבלה
ונמאס לי.
אבל הגיע הזמן להפסיק להתבכיין על זה שהכל גדול עליי
אני ילדה גדולה. אני לא אקבל תמיכה וליווי צמוד לתחת
וואלה אולי לא הכל אידיאלי.. אבל אני חייבת לקבל את המצב כמו שהוא. אין ברירה אחרת, הסביבה לא תשתנה
אז אני צריכה לסדר את העדיפויות שלי לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי
למרות שאני לא מספיקה או מצליחה לעמוד בכל המשימות שאני מטילה על עצמי.
אולי אם ההורים היו קצת יותר בשבילי זה היה קל יותר
אבל הם לא. אז פשוט לקבל את המצב, ולעשות כמיטב יכולתי.
וכל עוד אני באמת עושה כמיטב יכולתי, לא מוותרת ולא מרימה ידיים,
אז זה כמו ההצלחה במשימה, ואני צריכה להיות גאה בעצמי.
מרימה עיניי לעבר ימים חזקים יותר.
אני קוראת אצליכן ואתן פשוט....... אין לי מילים, גאווה.
תמשיכו להיות חזקות ככה מקסימות שלי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
