אני לא מרגישה שיש לי בעיות לדבר עליהן, אני התחלתי מחדש לפני כמה זמן, ואני יצטרך שוב לעשות אתזה בסוף השבוע, כי פה אני לא נשארת.
ההורים שלי הלכו לראות בתים באזור ירושלים שמה, ובעזרת השם כבר יחתמו על חוזה.
אני לא מודאגת, כי אני יודעת שברחוב עוד לא נשארנו. זה רק מעצבן שאין בתים נורמאלים שם. לא רוצה לגור במרכז יותר, מיציתי אותו יותר מידי, אין לי יותר כוח להישאר פה.
כל שנה-שנתיים אנחנו רק מתקדמים לאזור הדרום. הגעתי לארץ - גרנו בצפון באיזה קיבוץ נידח.
אחרי 9 חודשים עברנו לנצרת עילית. אחרי שנה עברנו לדירה אחרת בנצרת (כיוון דרומה). אחרי שנתיים בגלל מלחמת לבנון השנייה (שבגללה ישלי סיוטים ממקלטים) עברנו לפתח תקווה. אחרי שנה עברנו לפה. אני פה שנתיים אוטוטו 3, ואני כלכך שונאת את המקום הזה, את הביצפר שלי, את האנשים שבו.
נכון, יש כמה בנות שאני עוד איכשהו אוהבת, אבל זה בלתי נסבל כמה מטומטמים האנשים פה. ועכשיו אנחנו עוברים לירושליים. בואו נעבור כבר לאילת וזהו אני אומרת להורים שלי (LOL)
כבר לא ממש איכפת לי אם השתניתי או לא, למרות שאני תמיד אומרת שאני לא אתן לאף אחד לשנות אותי. אינלי מושג אם זה הצליח לי או לא, נראה כבר.
גם כל הציפיות שהיו לי ממה שאני יהיה, מה שאי יעשה עם עצמי ועם הגוף שלי ועם הגישה שלי, התקדם לאנשהו אבל נעצר באיזה תרדמת. כי אני כבר לא שומרת על עצמי, המכנסיים עדיין גדולים עליי ולא עליתי במשקל אבל בכל זאת זה מעצבן לדעת שאני לא יכולה יותר מזה. לשמוע מרופא שאומר לי "את הורדת את מה שהיית צריכה, אין יותר מה לעשות" רק מעצבן אותי יותר. אני לא הולכת לעשות צעדים קיצוניים כמו להקיא ולהפוך לבולימית רק בשביל בגדים ויופי, אבל זה לא בריא איך שאני ניראת. ישלי בטן כמו של מישהו בהריון בחודש 5, הרגליים שלי ענקיות, ורק בגלל זה אני לא יכולה למצוא מכנסיים (בלי לספור גם את התחת הענק). אני צריכה להיות מידה 40-42 רק בגלל התחת. וזה גם גזרות גבוהות, כי זה איכשהו עוד מסתיר את הבטן קצת. ואני גם לא אוהבת שרואים לי את התחת. אבל אחר כך החגורות גדולות מידי כי הגזרה שלי מעוותת. ברגליים זה ענק, ומעל העגן זה קטן קטן. אם במקום שרירים וכמה אחוזי שומן בתחת ובשוקיים היו לי פרופורציות נורמאליות, הייתי יכולה להיות מידה 40-38. אבל לא. הכל בגלל הגוף המעוות שלי.
עכשיו גם מצאתי בארון 2 קופסאת סיגריות ישנות מהתקופה שעוד עישנתי. אני לא מעשנת עכשיו חס וחלילה, אבל ביום חמישי היה לי איזה אסטרס שלא יכולתי יותר, והוצאתי סיגריה והדלקתי. גמרתי אותה ושתיתי ספרייט. כלכך כעסתי על עצמי, אבל לפחות לא היה לי איכפת מה יחשבו עליי האנשים שאני הולכת לראות בעוד כמה דקות. למה בכלל לקחתי את הסיגריות איתי ? בשביל ללכת 2 קילומטר וחצי מהתחנה מרכזית בירושלים עד למקום היעד ולעשן בדרך כדי להירגע, כי אני הולכת לפגוש אנשים מסוימים בפעם הראשונה ? לפחות נרגעתי, נכנסתי לבניין והלכתי להתרענן בשירותים. הסתרקתי, ניקיתי את הפנים עם מים, חידשתי את האיפור ונכנסתי לחדר.
אנשים התחילו לבוא אליי, לברך אותי על שהגעתי, שאלו איך קוראים לי ואיפה אני גרה, והתפעלו על כל הדרך שעשיתי, ושאלו אותי מתי אני חוזרת הביתה ואם אני צריכה הסעה או משהו. כמובן שהרעיון הוא להגיע לשם, להיות שם, לפגוש אנשים, ולחזור עם מישהו לבית שלו ושם לישון בסלון וביום השני ללכת איתו ועם ההורים שלו למקום אחר ושם לחזור הביתה עם ההורים.
בכל מקרה, היה נחמד. לא הייתי לבד כשלא רציתי להיות לבד, הכסף והפלאפון לא נאבד לי, הכרתי כמה ידידים חדשים, החמיאו לי כמה שאני יפה וכל זה, והמישהו הזה אפילו ניהיה אדום כשדיברתי עם כמה בנים שם XD
הייתה לי הרגשה של שייכות סוףסוף, כי לא הייתי היחידה השונה שם, לא הרגשתי לא רצויה, לא הרגשתי חסרת אונים לשם שינוי, לא הרגשתי צביעות !
בסוף היום חזרתי איתו לבית שלו, ראינו סרט עם אחותו, אמא שלו הביאה לי סדינים, וישנתי כמו נסיכה על הספה הענקית שלהם.
יום אחרי היה פחות נחמד, כאילו כל הנחמדות שלו נעלמה, כאילו רק עכשיו נפל לו האסימון שאני פה והגיע הזמן להציק לי.
אבל לא שמתי עליו בכלל, חזרתי הביתה עם הורים שלי, ונגמר כל הסיפור.
זה היה חתיכת שבוע מטורף.
אתמול היו אמורים להוריד לי את הגשר, אבל זז איזה משהו ובסוף יורידו לי בעוד כמה זמן. באסה.
גם נקשרתי לאיזו להקה של ה70's .
ABBA, מוכר למישהו ? נקשרתי אליהם אחרי שראיתי את הסרט MAMMA MIA.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Karen Sar.
