Did you heard that voice ? thats the voice of victory

אח אחח איך אני מתגעגעת לימים האלה שפשוט לא היה לי איכפת משום דבר, לא רציתי לעשות את מה שאני חייבת, הייתי לי התחושה של הזמן עוד,

ופשוט נהנתי מחברת אנשים.

עכשיו אני נמצאת בדיכאון מתמיד.. אני אפילו לא יודעת אם זה דיכאון. אני פשוט מוצאת את עצמי בוכה מול המחשב סתם ככה, עם אף מלא נזלת עד המוח, השירים שאני שומעת הם בעיקר שירים שאומרים שאאלה החיים שלי, ואני אמורה לעשות איתם משהו, וגם אחרים מדברים על אהבה נכזבת, ואחרים על הפסד שלפעמים אי אפשר לתקן.. זה רק מוסיף ..

אינלי מושג לאן נאלמו כל השמחה והאושר שהיו לי, אני לא אוהבת להיות בדיכאון, אני לא אוכלת כלום, אינלי כוח לכלום למרות שלפעמים אני רק רוצה לצאת החוצה ולהיות לבד עם עצמי, בלילה.

אבל הרעיון הוא להיות עם אנשים ולשמוח.. ולאן כל זה נעלם לאזעזל ?!

נמאס לי, פשוט נמאס לי מזה. הייתי רוצה לצאת לכל מיני מקומות, הייתי רוצה לראות אנשים, להסתובב עם אנשים, הייתי רוצה להכיר חברים וידידים ולדעת שיש עם מי להיות כשלא בא להיות בבית..

אני לא רוצה לחכות עד ה-1 לספט', אני רוצה להתחיל כבר ביצפר, אני רוצה להיכנס לשם, ללכת לכיתה שיאמרו לי ולהציג את עצמי בגאווה רבה, ולא בביישנות, ולא בחוסר ביטחון, ואני רוצה שאנשים יתיעננו בי ואני רוצה שישימו לב אלי, אבל למה אני לא יכולה לממש אתזה ברגעים אלו ?

משהו עוצר אותי ואין לי פאקינג מושג מזה.

אוך אני רוצה לדפוק למישהו מחבת גדולה על הראש..

- - - - - - - - - - - - - - -   - - - - - - - - - - - - - - -

טוב, לא יודעת אם סיפרתי בפוסט הקודם אבל שיהיה..

חודש שעבר נולדה לי אחיינית, קוראים לה קיארה..

שבוע שעבר הגשתי הצעת רישום לאחד התיכון פה בעיר. היום התקשרו אלי ורוצים להיפגש איתי ועם אמא שלי כדי לדון על כל הדברים האלה..

אוקיי אני פשוט לא יכולה להמשיך, אינלי כוח...

לאן נעלם האושר ? לאן נעלמה האופטימיות ?