זה הולך להיות פוסט מטופש. כמו כל שאר הדברים שקוראים איתי.
אני כ"כ מטומטמת, כבר מסיקה מסקנות, כבר מפתחת אשליות, חיה בעולם משלי ומחכה לאותו "אביר על הסוס הלבן".. אוף.
בלי בנים טוב לי. בלי בנים אני בסדר גמור. אבל למה אני מרגישה שמשהו כאן לא בסדר ?
הוא לא אמר לא. בגלל זה. הוא רק אמר שהוא לא בטוח.
אבל כמו תמיד אני רצה ומקדימה צעד, ואני מחליטה בשבילו. לא עוד. אוי אני נשמעת כ"כ דרמתית. כזאת אני כנראה. דרמתית.
אבל מה איכפת לי. טוב לי. ישלי חברים טובים, ישלי הורים שאוהבים אותי, ישלי דברים אחרים לחשוב עליהם.
אז מה אם אני בת 16 רווקה, שעוד לא היה לה בן זוג אמיתי. אז מה ? עדיין טוב לי.
זוגיות זה לא הכל בחיים, וזה בסדר גמור להיות רווקה.
אם אני ירצה מישהו, אני ילך אליו. ואני ידבר איתו. אני לא אותה קארן. ממש לא. הפסקתי להיות תמימה כ"כ ופתאטית כ"כ.
לא נורא אם אני עדיין מרגישה אליו משהו. אני כבר לא מחזיקה בו כ"כ חזק כמו שעשיתי פעם. למדתי להרפות קצת, אבל אני עוד לא מוכנה לשחרר עד הסוף. עדיין יש את התקווה שהוא עוד יגיד שכן. הוא הרי לא אמר שלא. הוא גם לא מודע לזה שאני מעוניינת. בגלל זה הוא מפחד. הוא אמר שהוא מפחד שאני ידחה אותו. אם רק היה מכיר אותי עוד קצת. אבל מה אם אני אלך להגיד לו שכן ואז הוא יחליט שלא ? מה אם הוא יחשוש עוד יותר ? בעצם, ממה לאזעזל יש לפחד ולחשוש כ"כ ? אני לוחצת יותר מדי ? אני מרפה יותר מדי ? מה לאזעזל קורה כאן ?
דון אומרת לי לשחרר עד הסוף. אבל אני לא מוכנה. עוד לא.
אם רק היה מכיר אותי עוד קצת. מה היה קורה אז ? היינו ידידים טובים. כי עד עכשיו אני טובה בלעשות "ידידים". בינתיים אנחנו ידידים. אבל אני מרגישה שאני מרחיקה ממני כ"כ הרבה אנשים לאחרונה. אנחנו כמעט ולא מדברים כבר. אולי אני קרה מדי ? איך לאזעזל אמורים להתנהג ליד מישהו שבאמת מרגישים דברים חזקים כלפיו ? אני מבינה שזה אותו סיפור כמו עם אותו ערס מגעיל מכיתה ח', ואם אותו טמבל מט'. אבל התבגרנו. הבנו מזו אהבה, ואני יודעת שאני תמיד נדלקת על אותו סוג אנשים. ערסים מגעילים גבוהים ושחומים מכוערים תחת.
אבל הוא שונה. הוא לא ערס. אם מותר לי לומר, הוא סוג של פריק. הוא שומע מטאל ורוק קלאסי, הוא מנגן על גיטרה חשמלית והוא יודע איך להתנהג עם בנות. לא יודעת כבר. אני כ"כ מבולבלת.
הוא מחמיא לי ואומר לי שאני כן יפה, הוא אומר לי שאני לא שמנה, שאני בסדר גמור, וזה אפילו מתאים לי, הוא מסתכל עלי הרבה, הוא מנגן לי בהפסקות, הוא מצחיק, הוא נחמד, הוא לא כ"כ יפה אני חייבת להודות אבל לא היופי מה שחשוב. למדתי להכיר אותו מבפנים, והוא בנאדם מדהים. הוא תמיד שם בשבילך, הוא תמיד יהיה מצחיק גם ברגעים המבישים והעצובים, הוא בנאדם יוצא מן הכלל.
אבל השיחה היחידה בינינו היא בעיקר מבטים מוחלפים והרבה היי וביי ומה קורה. הוא ביישן. ואני לא מצליחה להגיד לו משהו יותר מתוחכם מהיי.
ידעתי שהפוסט הזה יהיה רק עליו. אני כ"כ פתאטית. אוף.
אמרתי שהשנה הזאת תיהיה מיוחדץ ושונה. הבכן. היא בהחלט שונה, אבל אני לא מבינה מה כ"כ מיוחד בה.
אני מודעת לכך שאני כבר לא חושבת עליו 7\24.. אבל בכל מקרה. אני נמנעת מלהכנס בהפסקות לחדר מוסיקה כי הוא נמצא שם. אני דואגת לא להכנס לכיתה שלו יותר גם לא בשביל להגיד לחברות שלי היי. אבל הוא בכל זאת שם. אני הולכת במסדרון והוא שם. אני הולכת לדשא כדי לשבת עם חברים והוא בא לשבת איתנו. אני מנסה לא להכנס לחדר מוסיקה גם לא בימי שישי במגמוץ אבל אנשים גוררים אותי לשם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Karen Sar.
