כל הבלונדיניות והברונטיות האירופאיות הכוסיות האלה שנראות כאילו יצאו מהסימס של אנה..
גם אני רוצה להיות כוסית יפה פצצה משהו, אבל אני יודעת שבקצב שבו אני יורדת במשקל (או לפחות מנסה..) לא יצא הרבה בזמן הקרוב, ויש לי רק חודש עד לתחילת הלימודים, ואני די חוששת מזה שישימו עלי תווית, כמו תמיד (זה נשמע כלכך דפוק..).
מילא אם הייתי עם מישהו מוכר, אבל אני לא מכירה אף אחד, ולא רוצה לשמוע שזה עניין של זמן, כי זמן = כלום.
ולא איכפת לי שאני דעתנית גדולה לגבי הרזות המכוערות והשמנות שלובשות צמוד\קצר שאני רואה כשיוצא לי ללכת לאנשהו עם ההורים.
יש לי הרבה דעות עליהן, והייתי מתה לכתוב אותן כאן, אבל god knows what could happen..
אז החלטתי להתחיל לכתוב שירה ספרותית, ויש לי פה ספריה גדולה ועשירה בספרות של הרבה סופרים אחרים שאני מעריצה.
אז החלטתי לקחת יומרה וללכת לספריה, מנוי יש לכל מי שגר בעיר ואני יכולה לקחת 8 ספרים בבת אחת אז בינתיים לקחתי 3, אחד מהם מדבר על אקליפטוסים שבטעות חשבתי עליו כאל רומן אוסטרלי מעניין, ואז זה התברר כסיפור בגוף שלישי על אב שיתן את ידו של ביתו היחידה לגבר שידע את כל שמות האקליפטוסים שבחצר האחורית שלו, בהתחלה נשמע מעניין, ולאחר כמה עמודים הסקתי מסקנה שזה לא יותר מסתם אינדקס לאקליפטוסים .
הספר שאני קוראת עכשיו שאני יסיים אותו היום הוא "בלתי נראה" של פול אוסטר. ספר ממש מעניין, וראיתי אותו הרבה בסטימצקי ונורא רציתי לדעת על מה הוא מספר, אז לקחתי אותו.
ולקחתי גם ספר אחר שנשמע מעניין שקוראים לו "סזאר בירוטו" של אונורה דה בלזק.. נראה כבר.
וגם סבתא שלי הגיע לארץ לפני שבוע ללידה של דודה שלי, והיא החמיאה לי המון ואמרה כמה ניהיתי יפה יותר מקיץ שעבר וכמה שרזיתי, ולשמוע אתזה ממנה ממש שימח אותי, אבל זאת סבתא, ואמא שלי אמרה שהיא אומרת הרבה דברים, חלקם נדמה לה.
אבל רק מלשמוע אתזה ממנה, כבר שימח אותי.
וגם מלא מתנות היא קנתה לי, בעיקר איפור וכאלה אבל מה איכפת, זאת מתנה ואני שמחה מזה.
אתמול נודע לי שהרופאת שיניים שלי לא מתכוונת להוריד לי את הגשר בקרוב, היא אומרת שבקרוב נסיים, אבל לא לפני תחילת הלימודים, וזה נורא מבאס.
אני שונאת את הגשר שלי, ואני חייכנית גדולה לדברי הוריי ואני שונאת להסתכל על תמונות משפחתיות שאני עם חיוך סגור שעוד שניה מתפקעות ממנו השיניים המגושרות שלי.
נכון, זה התקדם המון, אבל אני לא רוצה להתחיל עם גשר שנה הבאה, וזאת לא סתם שנה, אלא כיתה י'.
זה חשוב לי, זאת עיר חדשה, אנשים חדשים, אני החדשה.
אני הולכת להרזות עד אז ויהיה מה.
גם תיקנו לי את המחשב ואני מעדכנת מפה, וגיליתי שאני נורא אוהבת את הסדרה GLEE. מכמה שהיא דפוקה ודרמתית ברמה של טיפשות מגוחכת, העלילה עצמה מעניינת. גם אני רוצה לשיר כמו רייצ'ל, ואני רוצה חבר - ולה הספיקו להיות כבר 3, ואני תמיד רוצה לראות מה קורא בהמשך, אז אני מורידה כל הזמן פרקים.
וגם שוב נהייתי מטורפת על קפה, זה כבר הפך ל3-4 ספלי נס קפה ביום, ואמא מודאגת עד ירדתי ל2.
אבל זה נורא טעים, בעיקר של ארומה לא תסכימו איתי ?
אין על קפה, כל סוגי הקפה מתקבלים בברכה בביתנו, קפה זה דבר בלתי נשכח מכל משפחה בעולם, הלא כן ?
סוף סוף יכולתי להתחבר למחשב, לא היה לי זמן, פשוט אין זמן כשצריך לארוז הכל, ולפרוק ארונות, מאווררים וכד'..
אבל זה היה צפוי, כי ידעתי שזה בסוף יקרה, והכל לטובה כי .....
סוף סוף עברתי דירה !!
חיכיתי לזה כלכך הרבה זמן, בערך חודשיים וחצי אפילו שלוש. אבל זה היה שווה אתזה.
עכשיו אני גרה במעלה אדומים, בשיכון החדש שנבנה לפני כמה חודשים בלבד, בית חדש, בצפר תיכון חדש לחלוטין, ואזור מגורים בכלל חדש לי. אני כלכך מאושרת מהבית. הוא פי 2 וחצי או 3 יותר גדול מהבית הקודם (58 מר' הבית הקודם, 130 מר' הבית הנוכחי לפי מיקום קירות).
ישלי חדר משלי, והוא יותר גדול מהחדר הקודם שהייתי צריכה לחלוק עם אחותי.
להורים יש יחידת הורים, יש פה מרפסת גדולה, זה קומה 1 וישלו 2 חניות פרטיות, יש פה פארקים עם דשא אמיתי ויפה וירקרק, ומתקנים יפים וחדשים, והעיר עצמה נראת כמעט כמו גן עדן.
המקום פשוט מושלם למה שהיינו צריכים. אני רק רוצה להחליט לאיזה תיכון ללכת (אורט חייל האוויר או תיכון רגיל ?)
וכמובן שאני צריכה להתחיל לעשות רשימות TO DO כי אינלי מושג מאיפה להתחיל, מה יותר חשוב, מה פחות, וכאלה.
רק אתמול הגענו בסביבות 5 וחצי בערב ועכשיו (20:22) הכל כבר פרוק, מאורגן, מסודר והכל טוב ויפה.
אף פעם לא הייתי כלכך מאושרת לגבי מעבר דירה למקום אחר, בד"כ אמרתי לעצמי 'זה בטח רק עוד מעבר רגיל שאחרי שנה - שנתיים נעבור משם למקום גרוע יותר.. כמו תמיד." אבל הפעם אני פשוט עשיתי הכל עם חיוך ענק על הפנים, עם רצון, עם סדר והכל יצא נהדר.
גם באו לעזור לנו כמה חברים של הורים שלנו לסדר פה, והפעם ישלנו חדר להביא להם אז אין בעיה של מקום.
בבית הזה א-ף פ-ע-ם לא תיהיה בעיה של מקום.
לפני כמה שבועות היו לי ספקות בנוגע לנושא מסוים (שאני לא ממש מורשת לדבר עליו בשום מקום), אבל הוא נורא הציק לי.
לפני כמה ימים כל הספקות נעלמו כאילו כלום. זה לא הולך לקרות, זה בחיים לא היה משהו שניתן בכלל לדון עליו, אבל זה בטוח לא יקרה.
ואני מודה לאל על כך שזה בכלל לא אפשרי.
אם רק הייתי צריכה לחזור לשם, אני הייתי משתגעת. אה אה - בשום פנים ואופן.
די אני משתגעת, אני רוצה לצאת אבל אינלי עם מי, ואינלי לאן, אני לא מכירה שום מקום, שום דבר.
אני די רגילה לזה, לעבור לקיבינימט ולא להכיר אף אחד ושום דבר. אבל כמו שאמא שלי אומרת לי 'זה רק שלב ההתבגרות שלך - את נערה, למה את יכולה לצפות ? את תמיד תרצי לצאת ולהכיר ולהסתובב במקום חדשים עם חברים חדישם. זה רק עניין של זמן עד שתכירי ..' וכו' וכו'.
ואני יודעת שזה רק עניין של זמן, אבל כשמצפים למשהו זה מרגיש כאיךלו זה בחיים לא יבוא, וזה נמשך נצח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Karen Sar.
.
לא תסכימו איתי ?
