לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אחרי שחייתי בעולם הזה, באור יום, בחושך הליל, 21 שנה, אחרי ששיקרתי לעצמי, לסובבים אותי, אחרי שהכחשתי, התעלמתי, ושוב נפלתי, אני מעלה כאן את סיפור חיי. מי שלא יעניין אותי - שידלג הלאה.

כינוי: 

בת: 32





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2010

HEY THERE


הייתי בחו"ל, טיול, עם אמא, לאלו שטועים לאן נעלמתי, או מתי יעלה המשך. 

טסנו לפורטוגל, היה לנו מדריך צמוד בקבוצה, והיה ממש ניפלא. הקשר עם אמא התחזק כמובן, וביום האחרון היתה לנו שיחה נפשית מאוד עמוקה, על כל מה שאי פעם הרגשנו אחת כלפי השניה, ושתינו בכינו. 

 

נחזור לאיפה שעצרנו? הפוסט הזה יהיה יותר אופטימי, כי הכל מתחיל להתבהר, אך לא ולא, זה לא הסוף המר. 

סיום הפוסט הקודם:

"

עד סוף כיתה ט' הספקתי:

1. לעבור הטרדה מינית.

2. לשכב עם אדם שזר לי לחלוטין, לראשונה:S

3. להכנס להריון.

4. לעבור הפלה.

5. לאבד את הורי לחלוטין.

6. כתוצאה מכך, ניסיתי לראשונה, ביום הסיום של כיתה ט', ניסיון התאבדות.

סכין, אני, וחושך. לא אפרט.


 

"

אחרי שהכל היה ניראה אבוד, כמו שאמרתי, לחלוטין, ההורים ויתרו, וכך כל העולם יחד נדם. חלל ריק מילא אותי, כי הבנתי שמשהו בי לא בסדר. הלכתי לפסיכולוג קבוע, עקב הניסיון ההוא, ועברתי המון בחינות ובדיקות אם אני צריכה להתאשפז בבית משוגעים. אבל הכל יצא נקי לחלוטין, בלי שום בעיות שהיו בי.

והיו המון.

 

אבל כגודל החסרונות שבי, כך גודל היתרונות, ובזה ידידי הקוראים כאן - אני שונה מכל הילדים שהיו אז בגילי. ידעתי לראות את עצמי מהצד, ידעתי להעביר על עצמי ביקורת ב-ו-נ-ה, וידעתי לראות איפה אני נימצאת. היה לי מבט כללי, דבר שהיום אני יודעת היה נדיר מאוד אצל ילדה בת 14. 

ראיתי שנכנסתי לחברה שלא מתאימה לי, ראיתי שהפסקתי ללמוד, ראיתי שאני מאבדת את עצמי, שאני ניהית אנוכית,  שאני שופטת לפי מראה אנשים, שאני שוכחת לגמרי את קרובי המשפחה שלי - 2 סבתות שמאוד אהבו כשהייתי מתקשרת אליהן פעמיים בשבוע, חשבו ששכחתי מקיומן.

והעיניין שהורי לא אמרו לי דבר, הם האמינו בכל ליבם שאראה זאת בעצמי, ואצא מזה בעצמי. ועם זאת היה בכך צדק. 

כי זה שהבנתי את כל זה לא עזר. אחרי הניסיון ההוא שוב הלכתי לאותו מועדון, לאותה מסיבה. 

והפעם, יקירי, אלוהים החליט להצדיק את הורי וללמד אותי שיעור שלא אשכח לעולם. באותה מסיבה, כל מה שרואים בסרטים? הכל קרה, מכות, שיכורים, אני מגלה את החברה ה-כ-י טובה שלי, שבכל היסודי הייתה תלמידה 100 % , ילדה מדהימה, יושבת עם סמים בשירותי הגברים!

וחבר שלי עם מישהי אחרת, ששונאת אותי, והאקס שלי רודף אחרי כי הוא דואג לי, ואני בוכה ובוכה והכל כ"כ הזוי, ומטורף. 

איך ילדה נורמלית מגיע לכזה מצב?! או - לא, אני לא הייתי ילדה נורמלית, הייתי מטורפת ומשוגעת. 

אבל מה שכן? לאותו מועדון הייתי בטוחה - אני לא אחזור יותר בחיים. 

מיומיים אחרי כן, הוצאתי שוב 100 במתמטיקה, בלי לחרוש, אף פעם לא חרשתי ותמיד הוצאתי ציונים יפים, אבל בשביל היה צריך לא להתפרע בשיעורים ולהכין שיעורים מידי פעם. בקיצור, חזרתי ללמוד, חזרתי לקרוא, להעריך, חזרתי לעצמי, וההורים היו גאים.

הרי כי אמרו כולנו: אם הורי היו אוסרים עלי ללכת למועדון לפתע, עקב כל מה שקרה, לפני אותה מסיבה, הרי שהייתי מתחילה לשקר להם והייתי הולכת בכל זאת, רק בלי ידיעתם, ולעשות דווקה. וכעת, הכל התבהר מעצמו.

התנתקתי מחברתי הטובה ביותר [אותה אחת שמצאתי בשירותים מסוממת לחלוטין עם איזה בן זר שנמרח לה על הצוואר] ועברתי לעולם אחר. חזרתי להיות סגורה, ה"ילדת כאפות" במובן מסוים. למרות שאף אחד לא העז להתנהג אלי לא יפה, כי בשביל חברי לכיתה תמיד נותרתי אור ה"שווה" באיזה שהו מובן. ותמיד נותרתי לדעתם "רמה" מעליהם, זאתי שלא יוצאת כאן בעיר, או ליד, אלא לת"א, לסטייל. ומצחיק אותי לחשוב על המחשבות האלו כרגע. 

 

בקיצור, תקופה שלווה תפסה את מקומה בחיי, רבתי לחלוטין עם אותה חברה, והתנתקתי בחדות עם כל אדם שאיך שהו אי פעם היה קשור לת"א למועדונים לשתיה או לכל דבר מזיק אחר. 

הפסקתי לעשן, וחזרתי להתקשר לסבתות, ששמחו מאוד ושאלו רבות לאן נעלמתי ומה עבר עלי.

 

שנאתי את אותה דינה, בשמה הבדוי, חברתי לשעבר. היא הייתה היחידה מה"רמה שלי" שהייתה בכיתתי. שננאנו אחת את השניה, רבנו בשיעורים, בהפסקות עקיצות נזרקו לאוויר, מילים מכאיבות, והכל היה מכוון. שנאתי אותה, ואהבתי אותה באותה מידה. אני חושבת שהיא הרגישה אותו דבר. 

ואז, אחרי חצי שנה של שקט, שההורים שלי הסתכלו עלי בגאווה, סמכו עלי לחלוטין, אהבו אותי ואני אותם, היתה הבנה ותמיכה והכלללללללללללללל הכל, לא ברחתי יותר מהבית, ולא עשיתי שטויות. ואז, אז הגיע יום הדין. הלכתי ברחוב, אוזניות באוזנים, לא רואה דבר סביבי. ואז נתקלתי במישהו. במישהי. בדינה. היא הביטה בי מופתעת, מבט קפוא על פניה, ובדיוק כשהתכונתי להחמיץ פנים ולחלוף עליה פניה באמירת "תסתכלי לאן את הולכת!" לא הספקתי למצמץ, איך היא נפלה לזרועותי, פורצת בבכי. 

היא בכתה ובכתה זמן שניראה היה כנצח, ואני פשוט עמדתי, קפואה, לא יודעת איך להגיב. היא הייתה כבר חברה של כל אויבותי, כל האקסיות שהאקסים שלי בגדו בי איתן, וכו'... והיא פשוט עמדה שם, מחבקשת אותי, ובוכה, אני אוהבת אותך, איך קרה שאיבדתי אותך? שוב ושוב... אותן מילים...

רציתי להגיד לה "כי לא ידעת להיות חברה! כי תקעת סכין בגב בכל פעם שיכלת! וכל פעם אמרת לי את מה שאת אומרת עכשיו! וכל פעם חזרת בוכה על ארבע!" אבל שתקתי. רציתי שתדע כמה טוב היה לי בחצי שנה שלא דיברנו. כמה איכות החיים שלי השתפרה. 

ואז היא התנתקה, ושאלה אותי "למה את שותקת?" הייתי בהלם, עמוק, אבל החלטתי לחבק אותה.

 

ואחרי שבוע, מצאתי את עצמי במסיבה, בת"א, שותה, מתשכרת, ושוב בוכה, כי דינה, שהבטיחה שלעולם לא תגע בסמים, קבלה הרעלת סמים.

וככה, ילדה שממצוא הציונים שלה 98, היא הולכת לאופרות, וקוראת ספרים, היא "איטיליגנטית לחלוטין" מצאה את עצמה ב-6 בבוקר, בבית חולים, מסטולה לגמרי, עם חברתה שהתעלפה מהרעלת סמים כבדה. 

 

המשך יבוא... אם יהיו כאלו שירצו בכך :)

 

אור 3>

 

חג שמח לכולם, מקווה שניצלתם אותו עד הסוף!

 

 

נכתב על ידי , 5/4/2010 15:59  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאני האומץ להתמודד עם האמת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אני האומץ להתמודד עם האמת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)