אני, בכלל מסיפור אחר...

"כבוד השופטת ה.עובדיה, אתם מתבקשים לעמוד."
הקהל, האיש הגדול שלי, אימו, אני ושאר נוכחי האולם נעמדו.
השופטת נכנסה וכולם התיישבו.
אני תוהה למה בכלל נעמדתי. אולי לחלוק כבוד? אולי לנסות לשפר את סיכויי אבי להצליח?
"בתיק מספר..." הקלדנית מדברת ומקלידה ואני לא מסוגל להקשיב.
האיש הגדול שלי מתפרק לי. ואני לידו ולא רואה ממטר. רק רואה את הדמעות שתלויות לו על הריסים.
"כבודה? אני רוצה בבקשה להגיד מספר דברים..." פותחת סבתי ומתחילה בשצף-קצף נוטף "אשמה פולנית" ושאר שמאטעס שאמורים לגרום לכבודה לרחם על אבי.
אני מסנן לה בשקט "סבתא דיי!" אבל היא ממשיכה בשלה, כרגיל: יודעת יותר טוב מכולם.

אני מפחד לפתוח את הפה. תקוע לי גוש ענק בגרון ואני יודע שאם אפתח את הפה אתפרק. בשביל האיש הגדול שלי אני צריך להיות חזק.
כשאנחנו יוצאים החוצה בהפסקה קלילה הוא מתחיל ממש לבכות. אני לא עומד בזה וישר מתקפל לכדור ומנסה לחבק אותו. האיש הגדול שלי קורס ואני אחריו בצניחה חופשית.
אנחנו נכנסים והשופטת מכריזה על פסק דין מטופש להחריד.
האיש הגדול שלי קורס על הכיסא במבט אטום, חסר משמעות ודמעות זולגות לו על הלחיים. אני מחזיק בכוח לא לבכות.
הקלדנית מדפיסה את פסק הדין ואת הפרוטוקול.
האיש הגדול שלי מדדה החוצה ואחריו אימו. אני נעמד מול דוכן הנאשמים.
"כבודה השופטת... אני רוצה להגיד משהו. לא אמרתי כלום עד עכשיו כי רציתי לשמור על קור רוח ואת יודעת? דווקא זה צריך להיכנס לפרוטוקול! אני יודע שהתקופה האחרונה לא הייתה קלה במיוחד עבור האיש הזה ועבורי. אבל הוא ייעשה הכל למעני ולמען ילדיו! הוא איבד עבודה בגלל שבתקופה שלא גרתי אצלו הוא בא יום-יום לוודא שאני לומד ואוכל ושיש לי איפה לישון! הוא דאג לי בכל התקופה שלא דיברנו, ומי כמו כבודה יודעת שזו הייתה תקופה ארוכה! איך את מסוגלת לאשר הרחקה של איש כזה מהבית? ועוד לאישה צינית, מניפולטיבית ושקרנית? איך את נותנת לאישה כזאת לגדל את האחים שלי?"
האיש שלי מחבק אותי חזק ומוציא אותי מהאולם.
האיש שלי שומר עליי כשאני מתפרק.
ואיך אני יכול לשמור על האיש הגדול שלי?
תסבירו לי...