אתם סתם לא מבינים כלום. מה אתם אי פעם עשיתם בשבילי? כלום. מה אני עשיתי בשבילכם? בשבילך במיוחד? אני לא יודעת מאיפה להתחיל.

אני ילדה חסרת חוט שדרה, דעה עצמית, ביטחון ושכל.

אבל אני מנסה. אני אף פעם לא ביקשתי כלום מאף אחד. וכשביקשו ממני תמיד נתתי. נתתי הכל.

לא ישנתי לילות ובכיתי כדי לתת לכם מה שאתם רוצים, לפעמים.

ואתם? יריקה בפרצוף.

אני לא אגיד שלא כואב לי.

אבל קשה לי מאוד עם העובדת שאתם פשוט לא קולטים.

ואני כל כך אשמח לא לראות חצי מכם בשנה הבאה.

ואת החצי השני? אני אסתדר, אני מניחה. סיוט אף פעם לא נגמר באמת.

תמיד נשאר הזיכרון...

מהרבה בחינות הייתה לי ילדות מושלמת שעיצבה לי חיים מושלמים.

בית של שלוש קומות,בית ספר טוב, אמא מורה-גננת ואבא עקר בית שסידר לי את החיים.

למזלי, בניגוד לגנים שבאים משני הצדדים, לא יצאתי מטומטמת. זה באמת לא בקטע של להעליב אותם או משהו.

אבל אני יצאתי חכמה. יש לי קליטה טובה, זיכרון מעולה, תשומת לב לפרטים קטנים ואני מרוכזת.

באופן כללי אני חייבת לאבא שלי את החיים שלי על כל מה שהוא עושה בשבילי.

אבל מבחינות אחרות- פשוט נדפקתי.

הייתי ילדה אמריקאית מחונכת שהגיעה לחברה של ערסים ופאקצות, שישבה בצד ופחדה להגיד מילה.

הגעתי לכיתה א' עם חברה אחת מהגן- אם אפשר לקרוא לה חברה בכלל. שנאתי אותה אז.

הייתי ונשארתי ילדה חסרת ביטחון, למרות שאני חייבת להודות שהשתפרתי הרבה.

כל אלה גרמו לי להיות הילדה הכי אאוטית בבצפר. אולי לא הכי אאוט, אבל לא הייתי רחוקה מהם.

מהשכבה שלי התייאשתי בשלב מסוים. הם לא רצו לדבר איתי כי נהייתי שמנה ומכוערת, נגעלתי מעצמי ומצד שני הייתי יהירה ואמרתי לעצמי- בנסיון עלוב לשכנע את עצמי- שאני פשוט הילדה הכי יפה בעולם.

חברים משכבות אחרות? כלום. לגדולים הייתי קטנה מדי ולקטנים הייתי גדולה מדי.

בחוגים אף פעם לא הצלחתי להשתלב. לא משנה מה הנושא.

אני זוכרת שהייתי באומנות והייתי הכי טובה ובגלל זה אף אחד פשוט לא רצה לדבר איתי. וגם כי הייתי שוויצרית מפונקת משכונת יוקרה, אבל זה משהו אחר.

גם הייתי בכדורסל והייתי מעולה. שם החלטתי להישאר, אבל בעיר אחרת. למה? כי ככה אבא החליט. ולא היה לי אכפת.

זאת הייתה הזדמנות מדהימה להתחיל מחדש שלא ידעתי לנצל בכלל.

אז בעיקרון שום דבר לא השתנה.

נעבור לשנים הקשות ביותר- החטיבה. הגעתי לחטיבה בעיר הזאת, הגדולה, שלא הכרתי בכלל. הכרתי שם ילדה אחת שבאה איתי- ושוב, לא היינו ממש חברות.

הייתה לי חברה אחת שם, מהכדורסל. אבל אני חושבת שרבנו אז.

אבל שם הלכתי והשתפרתי. קלטתי שאני שמנה ומכוערת והחלטתי לרדת במשקל. לא ירדתי בכלל, האמת, אבל אני נראית הרבה יותר טוב. אני מניחה שבכדורסל לא מורידים משקל, פשוט מעצבים את הגוף. אחרי חמש שנים הגיע הזמן שאני אבין את זה, לא?

הייתי הילדה שלא אהבה שיעורי ספורט.

שיעורי ספורט זה כמו שיעור חברה. כמו שיעור חופשי, אפילו. זה אמור להיות כיף, עם החברים, צחוקים וזה.

אז אנחנו, חבורת שחקניות כדורסל שנתקעו בכיתה ביחד, היינו תחרותיות מדי בשביל זה. על כל דבר רבנו- אם היה חוץ או לא, אם הגול הזה נחשב וכו'.

וכל ריב קטן הפך למשהו ענק. זייניקים, אתם יודעים איך זה. ואני הייתי התחרותית ביותר. תמיד הייתי.

החברה הכי טובה, התלמידה הכי טובה, הבת הכי טובה, השחקנית הכי טובה...

בחלק הצלחתי. בחלק- ממש לא. אבל עדיין זה גרם לריבים שתמיד הייתי מעורבת בהם.

הייתי הילדה שהיו אמורים להסתכל עליה מלמטה.

אבל זה לא קרה.

הייתי התלמידה הטובה. הייתי יפה יותר, חכמה יותר, עצמאית יותר. עמדתי מאחורי הדעות שלי ונשארתי שם.

לא חיקיתי אף אחד, הייתי עצמי. רציתי להיות מישהי אחרת. אבל לא נהייתי היא, או השפוטה שלה.

במקום זה, הייתי זאת שלא הסתכלו עליה, נקודה.

אני זוכרת שהיה שיעור עם היועצת והיינו צריכים לצייר את עצמנו בחברה- שהייתה ריבוע גדול, ולהגיש.

חלק ציירו לב ואת עצמם במרכז, או עיגול, על הצד, בשוליים, מחוץ לעיגול וכו'.

אני הגשתי דף עם מלבן באמצע. וזהו.

כי מבחינתי, לא הייתי קיימת.

כיתה ח' הייתה נוראית. שקרים, הדחקה, בכי. המון המון בכי. אני נוהגת לקרוא לה "השנה בה איבדתי את הדמעות שלי,"

כי מאז אני פשוט אדישה להכל. אני לא בוכה ואין לי רגש. טוב, אולי לפעמים. אבל נהייתי כלכך אדישה לאחרים שזה גורם לי לרצות לבכות לפעמים.

ובכיתה ט' הכל השתנה.

בתור פריקית של מועצות תלמידים, הפכתי להיות יושבת ראש. הפכתי להיות מישהי עם ראש. עם שכל. עם מעמד. אנשים, סוף סוף, מסתכלים עליי מלמטה.

באמת שזה לא בקטע רע, אבל זה מגיע לי. תמיד רציתי להיות כזאת. תמיד הייתי כזאת. ועכשיו יש לי הוכחות.

הרגשתי שיש לי מקום בין השאר. מקום בלתי מעורער ואיתן. וזה נכון. אבל לא תמיד לשאר היה מקום. ולפעמים, הם היו אלה שעזבו.

המון סיפורים מצחיקים יש כאן- על זאת שגם רצתה להיות יושבת ראש, ובאה אליי במסיבה שארגנתי של בצפר, עם שקית זבל, ואמרה שהמנהלת אמרה לי לנקות הכל. חיכיתי שהיא תחזור לרקוד, זרקתי את זה לידה והיא החליקה ונפלה.

על חזרות למסיבת הסיום, שהיו מצחיקות בטירוף ועל ילד שכל הזמן רצה להרים אותי בריקוד זוגות ושפשוט פחדתי ממנו. אה כן-וגם נגעלתי. טוב נו הוא היה ממש מכוער. והיו לו עיגולי זיעה.

גם סיפורים פחות טובים, על כל אלה שעזבו.

על אחת שהוציאה את עצמה מהחברה והפכה לערסית בארון.

על אחת שנהייתה פשוט חרא ילדה. היא פאקינג ביקשה ממני לא לבוא ללג בעומר כי היא לא רוצה אותי שם.

על אחת שהלכתי ממנה כי חברה טובה יותר שלי לא אהבה אותה. והחלטתי שאם אני חייבת לבחור- אני בוחרת בטובה יותר. כי היא תמיד הייתה שם.

על אחת שאף פעם לא הייתה שם ואף פעם לא חזרה.

על אחת שהחליטה שאני פאקינג נוגעת בה יותר מדי והיא חושבת שאני דלוקה עליה. באיזה סרטים אנשים חיים...

באופן כללי אני חרא ילדה. אני מגעילה, יהירה ומאוהבת בעצמי.

אבל בלי אלה- הייתי במצב גרוע אפילו יותר.

ואני מחפשת דבר מושלם שלא קיים. ובגלל זה החיים שלי כל כך ריקניים.

תגובות יתקבלו בברכה, למרות שאת זה כתבתי יותר בשביל עצמי. לראות מה לעזאזל קורה בחיים שלי.