היא כמוני. היא ממש כמוני. היא אוהבת בנים (וגם בנות) והיא אוהבת להתנשק והיא מתגאה בזה, אבל לא מפרסמת את זה יותר מדי.

היא שמנמנה כזאת, אבל מתוקה בטירוף, והולך לה עם כולם.

אני דומה לה, בקצת, אני פשוט גרה מחוץ לעיר. מחוץ למקום שבו מקבלים אותי.

ואני לבד. דאמט אני כלכך לבד. אני פשוט שונאת את הבדידות הזו, שלא תלויה בי. או שאולי כן.

אם הייתי נורמלית הייתי מוצאת לי חברים קרוב לבית, ולא במרחק קילומטרים. הייתי מוצאת כאלה שמקבלים אותי למרות שאני-

אתאיסטית, ביסקסואלית, חולת נפש, אוהבת שקט, שונאת אלכוהול, לא מעשנת, שמנה, חרשנית ואחרת מהם בהרבה.

אבל אני לא מוצאת כאן.

הכל נראה לי גדול ומאיים- כמו ההפך מקלאוסטרופוביה, כל דבר גדול ופתוח מפחיד אותי. מדבר, מגרש חניה גדול וריק, מגרש כדורגל.

אני מרגישה כל כך חשופה. כאילו שכולם יכולים לראות אותי. וזה לא בעיה של ביטחון עצמי. זה, ברוך השם, לא חסר.

אני לא יודעת. זה פוסט מוזר בלי שום מסר.

אבל זה מעביר את הזמן

אני צריכה לישוון