העברתי את הזמן בלחפש "עידן דקל" בגוגל (זה תחביב מוצלח!) ואז בטעות הגעתי לבלוג הזה. שלי. בהתחלה חששתי קצת לחיי - מה אם הוא/מישהו שמכיר אותו באמת היה גם מגיע לכאן? אז נשמתי כמה נשימות עמוקות והזכרתי לעצמי שהסיכוי שהוא יבוא לדפוק מחר על דלת הבית שלי קלוש.

במקרה (באמת!) הגעתי לדף הפייסבוק של "אנג'ל: יום במשרד" וראיתי שוב את הפרומואים של זה-סלאש-מותו וחייו של ליאם או'לירי. זה עדיין עצוב כל כך שביטלו את מותו וחייו, ולא אכפת לי שאני בדיליי של שנתיים (?). זו הייתה חוויה של פעם בחיים, ואני רוצה עוד. הלוואי והייתי יכולה לחזור לאותו כנס עולמות ולהישאר שם לנצח. נשמע כמו פרק בעל-טבעי.

מה שמזכיר - סיימתי על טבעי, השלמתי את הפרקים שפספסתי במחשבות פליליות, עכשיו אני מסיימת את הפרקים שפספסתי בבונז. בין הדברים הטובים בבונז זה שדייוויד בוריאנז משחק שם דמות נהדרת שנותנת לי אפשרות לשכוח את הסבל שעברתי במהלך הצפייה באנג'ל. לקחו דמות מושלמת (אנג'ל) והפכו אותה לכלבלב. עם ילד. והילד שלו מכוער. קונור, קורדיליה ו-ווסלי צריכים לעבור לאיזה יקום מקביל ולהישאר שם, תודה ולהתראות. נתנחם בצפייה בלופים בבאפי.

ברור שבאפי אנג'ל עדיף על באפי ספייק!

- -

יש מספיק אנג'ל לכולם!

וואו, שכחתי את ניר קיטרו נראה כשהוא שיחק את אנג'ל במותו וחייו. כל כך התאים לו. הפרומו של הספייקים = אדיר, בעיקר כי עידן דקל באמת דומה לספייק בצורה מטרידה. אני זוממת על המעיל הספייקי שלו.

מצד שני, מחזמר על ערפדים זה באמת קצת גיי. מה שדורש קרוסאובר עם ה-if you were gay של ניר ולי נשרי.

ספייק הערפד המגניב.

(בבקשה שאף אחד מהם לא ייכנס. או יגיב. אני הייתי במקומם מוטרדת מזה שיש לי מעריצים אינטרנטיים שמרגלים אחריהם בפייסבוק)