"בבקשה" סיננתי והופתעתי לגלות בקול שלי שמץ של תחינה "עזוב אותי"
"מבטיח" אמר "בתנאי אחד."
פילבלתי בעיניי ונתתי בו מבט לא-מרוצה "שיהיה.מהו?"
"תני לי לנסות לסדר לך עבודה במשטרה".
היה קשה להגיד שראיתי את זה מגיע.הבטתי באדם זמן ארוך מבלי להוציא מילה.לבסוף מלמלתי "לך מכאן" והתכוונתי להגיב בהתעלמות לנסיון המאוד מוצלח,עלי להודות,למשוך את תשומת ליבי.הפנתי אליו את גבי והתחלתי ללכת.
"אני רציני לגבי זה,למה את כל כך עקשנית?" צעק אדם מאחוריי "אני רוצה לעזור לך"
עצרתי במקומי והסתובבתי אליו.
"אתה-זר מוחלט שפגשתי רק פעם אחת בחיים קודם לכן וגם אז זה היה בנסיבות לא כל כך נעימות-מציע לעזור לי להתקבל לעבודת חלומותיי.כן,בטח.כאילו שאני קונה את זה"
"אני מכיר מישהו שיוכל אולי להכניס אותך" אמר אדם "לפי מה שראיתי,אם תהיי במשטרה תהיי שוטרת מעולה.זאת החלטה שלך אם לקבל את ההצעה שלי או לא".
שקלתי את מה שאדם הציע.ובמחשבה שניה לא הייתה לי שום סיבה לסרב.נכון,אני לא מכירה אותו בכלל ולעולם אין לדעת מהי התוכנית האמיתית שלו,אבל בשלב זה לא ראיתי שום סכנה להיענות לו.מקסימום תהיה לי משרה במשטרת לונדון.אם זה יקרה זה יהיה מדהים.
ידעתי שלהכנס למשטרת לונדון לא יהיה כל כך פשוט אפילו עם הנתונים המעולים שהיו לי ביד מכיוון שהקשר היחיד שיש לי עם המדינה הוא אזרחות אותה קיבלתי בגלל אימי.חוץ מזה לא היה לי כלום.אפילו מעולם לא ביקרתי באנגליה קודם.במשטרה לא יראו אותי ממטר.
בקיצור,רוב הסיכויים היו לרעתי בלאו הכי,לכן לא היה לי מה להפסיד.
"אתה יודע מה? נלך על זה" אמרתי לאדם וטפחתי על זרועו "בוא נראה אותך מפעיל את קסמייך ועושה את הבלתי אפשרי להכניס אותי למשטרת לונדון"
"מה יקרה אם אני אצליח?" אדם שאל ומשכתי בכתפיי בחוסר אכפתיות "בחר לך כל פרס שתרצה" אמרתי בשעמום.
בוא נראה אותך משיג לי את העבודה הזאת קודם כל.זה לעולם לא יקרה.
אדם חייך חיוך מרוצה כאילו כבר סידר את כל העניינים,ולאחר מכן נפרדנו ולא שמעתי ממנו שוב במשך כמה ימים.
משפחתי הגיעה לאנגליה כעבור פחות מ-48 שעות.ועברתי לגור יחד איתם בדירה החדשה.
דירה נחמדה ברחוב לונדוני סואן.היה לי מוזר לגור שוב עם ההורים,ולמרות שלא תכננתי להישאר במצב הזה לאורך זמן,בתור התחלה באמת נתתי לזה צ'אנס.
כשההורים שלי הגיעו הם קיבלו ממני את מירב המידע שיכולתי לתת.אמרתי להם מהן השעות הכי עמוסות בתחבורה והיכן בדיוק,איפה האזורים הכי נחמדים ואפילו מי מוכר את הגלידה הכי טעימה.
יכולתי לראות על פניהם שהוקל להם שמצאו אותי בריאה ושלמה,ובמידת מה מפוכחת ומסבירה להם על לונדון כאילו התגוררתי בה בעשרים השנים האחרונות.
עדכנתי אותם הרבה לגבי לונדון,אבל פחות עניין אותי לשמוע מה שהיה להם להגיד על גרמניה-מבחינתי היא הייתה פרק נעול בחיי,אותו לא רציתי ולא התכוונתי לפתוח.
סיפרתי להם פחות או יותר את כל קורותי במהלך השבועיים האחרונים,תוך כדי שאני מקפידה להשמיט פרט אחד : אדם.למרות שלא נשקפה לי סכנה להרצאות מוסר מצד הוריי על כך שאני הולכת עם זרים בכזאת קלות-בזה הם בטחו בי במאה אחוז,לא סיפרתי להם כי בנקודה המסוימת הזאת פשוט רציתי שאדם יישאר הסוד שלי.משהו שאני לא חולקת עם אף אחד.
וחוצמזה,לא באמת הייתה לו משמעות.הוא היה כלום,רק מישהו זר שפגשתי בנסיבות מוזרות וגם התנהג מוזר.
והוא אפילו לא התקשר מאז אותו היום האחרון בו ראיתי אותו.
כשהבנתי שכנראה הוא גם לא יתקשר,החלטתי לשכוח אותו וממנו ולהשקיע את מיטב מאמציי וזמני למצוא לעצמי ג'וב טוב.
מהבחינה הזאת הייתי אבודה.
רציתי להיות רק במשטרה.או בסוכנות בילוש.כל דבר אחר נראה לי כבזבוז מובהק של זמן או פוטנציאל.לא התכוונתי לבזבז את עצמי,את הידע והכשרונות שלי על עבודה של חובבנים.
אני אהיה בליגת המקצוענים ויהי מה.
למזלי לא הייתה לי בעיה להתאקלם במהירות.אחרי ארבע שבועות באנגליה כבר הרגשתי יותר ותיקה מכל האזרחים בלונדון.היה לי טבע כזה-נוח וגמיש ומסתגל,ככה שאפילו אם יזרקו אותי לשבט של מקומיים באפריקה הייתי מסתגלת במהירות האור.
הדבר היחיד שיכל לעמוד בדרכי-בכל מקום זר אליו הלכתי-היה השפה,ופה זה לא היה בכלל אתגר מבחינתי,לכן ההתשלבות וההתאקלמות היו מושלמות.הכי משולמות שיכולתי לבקש.
אבא התחיל לעבוד בתפקיד החדש ונראה היה שהוא ממש מוצא חן בעיניו.הוא היה חוזר כל ערב מבסוט עד השמים ולמרות שהיה עייף אחרי שעות עבודה רבות,היה יושב ומספר בפרטי פרטים את כל קורות היום השוליים ביותר לכל מי שרק היה מוכן להקשיב.
למרות שהסיפורים שלו נטו להיות משעממים,ישבתי בסבלנות והקשבתי לו כל אימת שדיבר.עברו הרבה שנים מאז שראיתי אותו מאושר כל כך.
אבל אם היה מישהו שיכל היה להתחרות עם אבא שלי בשמחה העילאית שלו הייתה זו אמא.אמא הרגישה כאילו הגיעה לארץ הפלאות.היא הייתה מסתובבת כל היום ברחבי הבית ומסדרת את הרהיטים מחדש,מדליקה את הרדיו ועושה פיתוח קול לצלילי הרולינג סטונס.בתוך שבוע היא כבר הספיקה להירשם לסטודיו ולספריה,לבקר בשני חוגי בית בשכונה ולהכיר את כל הספרים הטובים ביותר בלונדון.
אן גם הייתה מאושרת מהמעבר וחיכתה לרגע שתוכל לרכוש חברים חדשים.היא כמובן הסתבכה עם השפה אבל היא הסתכלה על זה בתור אתגר שיכול לבנות אותה.
אבל כמובן שלא הכל יכל להיות מושלם.פול הפגין בכל רגע נתון את מורת רוחו מכל מה שהדיף ריח של אנגליה.הוא קיטר והתלונן 24 שעות ביממה על חוסר הצדק שהעולם קיים בו,התרבות האנגלית המרגיזה והמבטא המרגיז עוד יותר.
זכרתי לציין באוזניו שהמבטא הגרמני שלו פי אלף יותר גרוע,ומאז הוא פשוט לא דיבר איתי.לא שזה הזיז לי במיוחד.
קיבלתי שיחה מאדם כעבור שבועיים.
הוא התקשר פעמיים ורק בנסיון השלישי שלו לתפוס אותו עניתי.העמדתי פנים שאני לא זוכרת מיהו וניתקתי לו בתירוץ שאני עסוקה.
בפעם הרביעית שהוא התקשר הוא כבר נשמע כועס,אעפ"י שמההיכרות הקצרה שלנו יכולתי להגיד שהוא לא מגיע לכעס כל כך מהר.
"בתור אחת שתהיה מעוניינת במה שיש לי להגיד,את נותנת לי להתאמץ מאוד קשה בשביל לדבר איתך" הוא אמר ויכולתי לשמוע בקולו שאינו מרוצה בכלל.החלטתי לשם שינוי להיות נחמדה,ולו רק משום שהייתי סקרנית מאוד לשמוע "מה שהיה לו להגיד".
"סליחה,היו לי שעות עמוסות.מה המצב?"
"שעות עמוסות" אדם חזר אחריי ונדמה היה לי שהוא לועס פקק של עט "ואני קיבלתי את הרושם שאת מנסה לנופף אותי.ואז שאלתי את עצמי אם יש לך סיבה,ואז נזכרתי שנפרדנו בידידות וסיכמנו שאני אחזור אלייך בנוגע להצעת עבודה אפשרית"
"אכן" אישרתי "צודק.מצטערת שלא מצאתי קודם זמן לידיד משכבר הימים"
אדם כחכח קלות ברונו כאומר שהפעם יתעם מהציניות שלי ואמר "יש לי חדשות טובות בשבילך.מכר שלי מהמשטרה אמר שהוא יוכל לפגוש אותך וראיון עוד יומיים.אני אסמס לך את הפרטים המדויקים בעוד כמה דקות"
רציתי לשמוח על ההזדמנות שנפלה בחלקי אבל ידעתי שפשוט מוקדם מדי.הרבה מדי מוקדם מכדי לשמוח.
"אוקיי,תודה" השבתי בקול לא-מחייב
"אני אעריך את זה אם תתקשרי ורק תגידי איך היה.אם עברת,את יודעת..."
"כן,ברור" הבטחתי למרות שלא הייתה לי שום כוונה ליצור איתו קשר "תודה.ביי"
ניתקתי את השיחה וכעבור דקה קיבלתי ממנו את כל הפרטים בהודעת טקסט.כתובת,מספר משרד,שם,טלפון,תאריך מדויק.
החזקתי לעצמי אצבעות וחיכיתי ליום רביעי,שעה תשע וחצי.
בלילה שלפני לא הצלחתי להירדם.התהפכתי כל הלילה מצד לצד במיטה.
הייתי עייפה,מותשת ומתה לכמה שעות שינה אבל השינה הייתה ממני והלאה.לא היו לי פרפרים בבטן ובאופן כללי לא הרגשתי שום התרגשות,אך בכל זאת לא הצלחתי להירדם.
זה הזכיר לי את כל אותם לילות לפני-יום-ראשון-ללימודים,ויום-לפני-יומולדת.
זה היה רק ראיון עבודה,אבל אולי הכי משמעותי בחיים שלי,ואת זה ימים יגידו.
כשהשעה הייתה כבר חמש וחצי וראיתי שאין לי שום סיכוי להירדם,קמתי באיטיות מהמיטה וניגשתי למטבח להכין לי כוס קפה.
להפתעתי מצאתי שם את פול,ראשו רכון על הדלפק ואוזניות משתלשלות מאוזניו.נגעתי בו בעדינות והוא ניעור לאט.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי ופול תלש את האוזניות מאוזניו ופיהק "שלייסה*.מה השעה?" (*שיט בגרמנית)
"חמש וחצי בבוקר" אמרתי בעודי ממלאה את הקומקום במים.
"שיט,שיט" מלמל פול והלך לכיוון חדרו.משכתי בכתפיי וחזרתי למלאכת הכנת הקפה שלי.
אחרי ששתיתי שלוש כוסות והחלטתי שאני ערנית מספיק,פניתי לחדרי ואחרי מקלחת קצרה והתארגנות הייתי מוכנה לצאת.השעה הייתה כבר שבע בבוקר וזה עדיין היה מוקדם מדי בשבילי.
אם ניקח בחשבון שיקח לי לכל היותר שעה להגיע למשרד,עם כל ההסתבכויות האפשריות,זה משאיר לי שעה וחצי לשרוף.
ניסיתי לקרוא קצת,לצפות בטלויזיה ולגלוש ברשת,אך הכל שיעמם אותי והרגשתי על קוצים.עזבתי את הבית בשעה שבע וחצי והתחלתי להסתובב ברחובות ללא תכלית.
אנשים החלו לצאת מביתיהם,רובם לעבודה,ממהרים עם עיתון או כוס קפה ביד ומנסים לדבר בטלפון ולהציץ בשעונם במקביל.
התענגתי על ריחו הנקי של הבוקר הלונדוני ולקחתי את הזמן לחשוב.
חשבתי על הכל ועל כלום במקביל וכשהגיע הזמן לקחתי מונית אל היעד.
בניין מטה המשטרה בלונדון עוצב ע"י טובי מוחות האדריכלים בראשית המאה הקודמת.יופי עתיק וחדשנות מודרנית השתלבו בו בהרמוניה פלאית.
אחרי שנכנסתי לבניין ועברתי בדיקה בטחונית מקיפה,חציתי את זרם האנשים שאך הגיעו וקיבלתי כרטיס 'מבקר' מדלפק הקבלה.
פניתי לכיוון המעליות ונכנסתי לאחת ביחד עם עוד כמה אנשים.ירדתי בקומה השלישית ובהדרכה מלאה ע"י האינטואיציה שלי,ניצבתי מול הדלת הנכונה כעבור ארבע דקות.השעה הייתה 09:17.
החלטתי לא להצמד לקטנות ונקשתי על הדלת נקישה נמרצת.זמזום רך נשמע ברקע ופתחתי את הדלת.ניצבתי בפני משרד מזכירות נקי ומואר,מכוסה תמונות ממסוגרות וכתבות על פני כל הקירות.מאחורי שולחן מהגוני מצוחצח ישבה מזכירה מבוגרת שנראה שהעדיפה להיות בכל מקום אחר על פני המשרד שלה.
"שלום,באתי לפגוש את מר' לוק"
היא הביטה אליי במבט משועמם ואמרה "טעית במשרד,חמודה.דלת ליד"
קימטתי את מצחי וניסיתי לחשוב איך קרה שהתבלבלתי,אבל לא נתתי לזה להדאיג אותי ומיהרתי לצאת משם ולחפש את המשרד הנכון.הסתבר שהוא היה ממש דלת ליד.כנראה שהמזכירה הרדומה למראה ערנית אחרי הכל.נקשתי פעמיים על הדלת ונשמעה מבפנים נהמה קצרה "יבוא".
נכנסתי למשרד וריח חזק של סיגריות עלה באפי.כשאיתרתי את המזיק-אחוז בין שתי אצבעותיו הארוכות של איש גבוה בעל שיער מאפיר שישב במקומו מאחורי שולחן עמוס בניירת-נוכחתי לדעת שמדובר בסיגר.יחי ההבדל.
האיש עד לאותו רגע עיין בתיקיית מסמכים,אותה הניח בצד כשראה אותי נכנסת וקם ללחוץ את ידי "לוק" הוא חייך באהדה.היה לו חיוך מושלם-שיניים ישרות ולבנות.לרגע הוא היה נראה כמו פיה ממין זכר.
לוק הורה לי לשבת ועשיתי כמצוותו תוך כדי שאני סורקת במהירות את החדר מסביב.היו רק שתיים-שלוש תמונות על הקיר,שתי כונניות שהכילו מגירות עליהם הודבקו פתקים קטנים ונכתב עליהם בכתב יד קטן וצפוף.הייתה שם עוד ארונית עם ספרים.הכל היה נקי מאוד ומסודר להפליא.על המדף הבודד שנתלה ממש ליד החלון היו פריטים בודדים.לא היה אבק ולא היו תמונות של המשפחה.הייתה לזה רק אפשרות אחת.
"אז את,אני מניח,אמילי.לא כן?" הוא שאל וקולו היה נמוך יותר ממה שציפיתי.'אל תסתכל בקנקן'.
באשר לשאלתו-ידעתי שאני חייבת לומר את האמת.לשקר כאן יהיה מהלך שגוי שרק ילך ויסתבך עם הזמן.
"למעשה,זה שלי.לא אמרתי את שמי האמיתי לאדם כי האמת היא שלא ממש היכרתי אותו טוב.עדיין לא מכירה"
לוק הרים גבה עניינית תוך כדי שעיין בדף בודד שהונח מולו "ואיזו סיבה מוצא אדם לשלוח אליי לראיון בחורה שהוא חושב שראויה לעבוד במשטרה ושווה לתת לה את ההזדמנות,בלי שהוא אפילו יודע את שמה?"
"את זה אתה תצטרך לשאול אותו" אמרתי "הוא הציע את זה בעצמו,כמעט איים עליי שאתן לו לעזור לי לסדר את הראיון הזה"
"אהה." המהם לוק וענן של חוסר שביעות רצון חלף על פניו.הוא מיהר לגרש אותו ולבש הבעה מעודדת יותר "ובכן,רוצה לספר לי בדיוק באיזה סוג של עבודה תהיי מעוניינת? יש לך נסיון כלשהו?"
"סיימתי תואר בקרמינולוגיה בגרמניה והוכשרתי במשך מספר חודשים בבית ספר לשוטרים.אני אהיה מעוניינת להשתלב בשטח.במחלק רצח,רצוי"
לוק פער את עיניו בהפתעה כאילו הצעתי לו לאכול חתול "באמת?" שאל "למה דווקא מחלק רצח?"
"אני חושבת ששם אוכל לתרום הכי הרבה" עניתי ישר ולעניין "יש לי קליטה מהירה ועין חדה לדברים שאחרים לא שמים לב אליהם. (ניסיתי לשכוח באותו רגע את העובדה העגומה שהתבלבלתי במשרד לפני כמה דקות) כמובן שהמטרה שלי מאז ומעולם הייתה להיות פרופיילרית,אבל אני לא חושבת שבתור שוטרת זוטרת ינחיתו עליי תפקיד כזה.לכן אעשה את הדבר השני בסולם העדיפויות שלי"
"ומה גורם לך לחשוב שתפקיד במחלק רצח כן 'ינחיתו עלייך'?" הוא שאל,מצטט מתוך דבריי תוך כדי שהוא משתמש באצבעותיו ליצור גרשיים דמיוניים "זו מחלקה מאוד סגורה יחסית לאנשים מבחוץ.לא כ"כ קל להכנס לשם,צריך המון ידע ובעיקר נסיון,מה שכמובן חסר לך" הוא ציין משהו בגליון הנייר שהיה בידו וחזר להביט בי בעניין "מה לגבי אזרחות אנגלית?"
"אמא שלי נולדה כאן אז יש לי ממנה אזרחות אוטומטית.עכשיו אנחנו משתקעים כאן בגלל אבא שלי,הוא קיבל קידום בעבודה ותנאים משופרים."
"הנה עוד סיבה ממש מצויינת לא לתת לך תפקיד שם" בקולו לא היה שמץ של הבנה,אבל ידעתי שהוא בכל זאת מנסה להיות נחמד.
"מה אתה מציע?" שאלתי.היה קשה להגיד שהתאכזבתי כי ידעתי מההתחלה שלמחלק רצח יהיה קשה להכנס בכזאת מיידיות.היה שווה בכל זאת לנסות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
amelia jean