In the Wind Of Change

השערים הסגורים

החוסר בשעות שינה

האוכל שאני זוכה לאכול פעם ביומיים.

האנשים הסגורים, הלבבות הקרים... הכל הקיף אותי בשבועיים וחצי האחרונים כמו לולאה שסוגרת על מוצא להורג.

מגיע ליום חופש אחד עם לשון בחוץ ועם חוסר כוח ואנרגיה כללית.

מעטים הרגעים במהלך השבוע שחייכתי מצחוק אמיתי,או ממשהו טוב.

ציניות מציפה את הבסיס כל היום ובלי הפסקה. אני לא רואה מצב שבו אני משתפר.

כמה כבר טוב יכול לצאת מזה? 

הבלאגן רק הולך ונהיה חזק יותר ומבולגן יותר. אחד קם והולך והשני נשאר בפה פעור. ולמה? על כלום.

איפה השכל הישר? איפה הגף המגובש? 

לתקופה קצרה הרגשתי שבאמת יש לי חברים.