In the Wind Of Change

למה אני מפגר? למה אני מחפש תקווה בשקט הזה? 

כאילו אם זה מה שיש, אז עם זה נחיה לא?

הבעיה היא שאני רגיל. או שזו לא בעיה בכלל? אולי זה החסינות הגבוהה ביותר?

אבל מצד שני... אני מרגיש שאני יותר מידי רגיל.

יותר מידי רגיל ללבד. יותר מידי רגיל לשקט.

מה יקרה ביום שכל זה יגמר? מה יקרה ביום שכבר לא אהיה לבד? איך אתמודד אז?

אני כבר לא זוכר.