הילד הזה כבר גדול.. והחברים כבר גדלו גם הם.
המוזיקה אותה המוזיקה, כמובן אלבומים חדשים.
עובר דרך הבית ספר הישן, אותו שער ירוק שנראה קטן כל כך פתאום בלי לזכור שלפני שנתיים עוד התקשתי לתפס עליו.
למה אני לא באמת משחרר? לפעמים אני מרגיש שהחיים שלי התחילו שם.
בילבול, עומס, עבודה, צבא ועוד צבא. עומס בצבא ועבודה בצבא ולחזור הביתה לישון.
לנסות לשחק במשחקים של פעם ולאבד עניין, לסיים את הסדרות שאני אוהב.
קריירה צבאית? לימודים? לאן?
יש עוד זמן והרבה... אני נמצא בסיר לחץ שרק מתחמם מיום ליום. מגיע לסופי השבוע עם הלשון בחוץ.
מחר עוד מצגת ועוד דיון, עוד סיקור ועוד לעבוד. לעבוד ואז לסקר, לסכם ולעדכן. לדווח ושוב לעדכן.
איך אפשר לשכוח אחזקות במצבור? קצת עבודה פיזית לא מזיקה הא?
מוזיקה כל הזמן, הולך לישון ומיד מגיע הבוקר, ואז שוב לילה במהירות הבזק.
ההערכה שלי לחברים גדלה מיום ליום אבל כך גם העייפות. יש מצב שזה רק הקטע הצבאי.. אבל יעבור לי בסוף.
עוד מאה בדרך, בדצמבר הם מגיעים.. מה שאומר- עוד עבודה. ועוד עומס.
המפקדים מתלהבים, מצפים ליותר. אני? לוקח הכל.
לא לקבל תלונה, לא להפריע לאף אחד בעבודתו, לא להציק. לעשות עבודה בסיסית ומעבר לזה.
יום יבוא ואחזור לפוסט הזה ואבדוק אם זה באמת היה שווה את זה...
עידן מחזיק אותי בכל זה. הוא רוצה שאהיה כמוהו.. והאמת שגם אני. תומר נותן לי בית וקצת שחרור גם בשיא הלחץ.. שתי החדשות כבר לא כל כך חדשות והן עושות לי את היום כל פעם מחדש. פראס מזיין תשכל בקטע מצחיק. אין זמן להשתחרר, אין זמן לנשום. רק עבודה בלי הפסקה.
איפה בוריס ותומר מהבית? מי רואה אותם בכלל עם כל העומס הזה. אני כבר חי את זה.. געגוע לפעם מכה מחדש כשאני עובר ברחובות הישנים
יש לי לפחות מרווח נשימה כשהיא מתקשרת. זה עושה לי טוב על הלב. אני אוהב אותה, אחרי המון זמן שזה לא נכתב בדפים וירטואלים אלו, פשוט כי לא יצא.
העתיד מחכה לנו.
כולנו ביחד בזה, אבל מה יקרה שכולם ילכו ואני אשאר?
כינוי:
L - ad
בבלוג זה
בכל הבלוגים
