ואומרים שהכל ישתנה, והלב השחור עוד יקום ויחיה
ואולי, יאמרו הדמעות ומחר כשנקום גם נפסיק לחכות.
אז איך אפשר לישון, כשהעצב גר אצלי?
ואיך אפשר לחיות כשהלב כבר לא שלי?
וכבר יותר מידי שנים חיכיתי בלעדייך, לא ידעתי מה לעשות כבר... כבר יותר מידי זמן.
כבר עם כל הכאבים שרק ידעתי, שהאל שמע אותי. ושלח אותך אליי.
במקום לכתוב עוד שיר על אהבה, אני מחליט לתקוף בחזרה.
מותק אל תקחי את זה אישי, הגלגל הרי מסתובב לו
וכשתבואי לחפש אותי אני כבר לא אהיה פה.
לו רק הייתי יכול, לשאול אם אפשר לעלות
לא היינו יושבים כל הלילה.
אני מחכה והיא לא מבינה, היא מחכה ואני לא בא.
תגידי לו שזה נגמר, תגידי לו שאת עוזבת.
תאמרי לו שהלב אמר,שכבר הגיעה השלכת.
את לא עוזבת בגללו, זה בגללך- תגידי לו.
מישהו פעם אהב אותי ככה, קצת בטירוף זה היה לי נעים.
מספיק בשביל לא לקום וללכת, כשמרוב אהבה נולדו הקשיים.
מישהו פעם רצה אותי ככה, לכתוב לי מכתב של עשרים עמודים.
לתאר שם הכל על כשנהיה יחד, בתיאור מדוייק- עם פרטים.
קראתי ספר והיה שם איש אחד, חזר לכפר שלו אחרי הרבה שנים.
הלוואי היה לי כפר לחזור אליו, לא רק רחוב עם בניינים.
יודע היטב לחכות, הזמן לא אוהב שדוחקים בו.
יודע שאש תייצר להבות, וממים היא לא מפחדת.
הרי את המים זוכרים קצת פחות, וכמו אש כך גם את אהובה.
אם חזק מסתכלים בך... יורדות הדמעות.