הדממה בבסיס בין שישי לשבת...
אף מטוס לא ממריא, אף נפש לא נמצאת כאן.
זה רק אני, המחשב והטלפונים שגם לא תמיד מצלצלים.
הכוח הזה של השקט הוא כוח עצום.
הדממה האין סופית הזו, במקום הבטוח והמבודד הזה.
הצליל היחיד שנשמע הוא טיפות הגשם, שיורדות וגורמות לי לרוגע ושלווה.
והשקט... הקול של הדממה.
שקט לפעמים יכול להיות דבר מפחיד. שקט יכול להיות מזעזע.
לפעמים יש מצבים שהדבר האחרון שאתה רוצה לשמוע זו שתיקה... ולפעמים- זה כל מה שאתה צריך לשמוע.
"השקט שלי" כמו שאני נוהג לקרוא לזה- הוא דבר משתנה.
לפעמים השקט שלי זה הבסיס, ולפעמים זה הבית. לפעמים השקט שלי זו היא ולפעמים זה אני.
לפעמים השקט שלי הוא רעש אחד גדול של מוזיקה מחרישת אוזניים- ולפעמים זה קול הגלים בים.
לפעמים השקט שלי זו העבודה, העומס, ההתעסקות. ולפעמים... זה השיעמום, והחוסר מעש.
לפעמים השקט שלי זה החיבוק החם. ולפעמים- זה העצבים והכעס שיוצאים על מי שמגיע לו.
ולפעמים? שקט זה רק שקט.
כי איך שלא נסתכל על זה, כל יום מתחיל בשקט ונגמר בשקט. וכל החיים האלה נגמרים בשקט אחד גדול.
כי כשהכל נגמר- העולם שותק.
יותר נכון... העולם שלך שותק. והשאר ממשיך כרגיל.
ומה שחשוב בחיים שלנו זה העולם שלנו.
ובעולם שלי, יש לי את כל הזמן שאני יכול לקחת. יש לי בעולם הזה... אותה, ואותי, ואת השקט. ומוטיב חדש- "השקט שלנו".
זו השאיפה לפחות.
כינוי:
L - ad
בבלוג זה
בכל הבלוגים
