האמנות למחוק

לפני שבוע, באחד הערבים, אבא שלי התקשר אלי.

זה לכשעצמו לא אירוע גדול, בסך הכל הוא אבא והוא מתקשר לפעמים, כדי לדעת אם לאסוף אותי כשאני מגיעה ברכבת צפונה או כדי לתאם הגעות ולהודיע לי הודעות.

אבל הוא סתם התקשר לשאול מה שלומי. רק זה.

ניסיתי להזכר מתי הוא עשה דבר כזה בעבר, ולא הצלחתי לחשוב אפילו על פעם אחת.

אני מניחה שגם אני לא התקשרתי אליו סתם כדי לדבר, בכלל או כמעט בכלל. לא לאחרונה בכל אופן.

בסדנת טראסט שהייתי בה לאחרונה, מתישהו, הייתי במן משחק תפקידים מול מישהו ששיחק את אבא שלי. בחרתי מישהו מקסים, שיש לו ילדים, שישחק אותו. הוא דומה לאבא שלך, שאלה אותי המדריכה. לא, עניתי.

בנקודה אחת, אמרתי לו שאני יודעת שהוא אוהב אותי, אבל אני לא מרגישה את זה, ואני רוצה להרגיש.

אני לא אומר לך שאני אוהב אותך? הוא שאל.

לא, עניתי.

לא מזמן, ביומולדת 50 של אמא שלי, כתבנו לה כולנו ברכות. אני ואחי הצעיר חולים קשים בחיידק הכתיבה, והאח השני כתב גם הוא משהו חמוד. אבא שלי כתב משהו פשוט וקיטשי, ושם, בסוף, אחרי ברכות לשנים שמחות, הוא לא אמר לה שהוא אוהב אותה. גם לא ביומולדת 50. ואמא שלי, היא צריכה את זה, כל כך. הכי בעולם. את זה אני לא יכולה שלא לראות. והוא אוהב אותה, הוא רק לא אומר את זה מספיק. ולי עוד פחות.

אחרי הסדנה, וגם אחרי הטלפון ההוא, הדהדו לי המון דברים בראש, כמו, למה אני מסתדרת כל כך טוב עם גברים שלא מתקשרים ולא אומרים שהם אוהבים. (איזה כיף זה להיות המקרה הפסיכולוגי הנפוץ.)

אני לא רוצה גבר כזה. לא אצלי בבית.

אני רוצה לחיות אחרת לגמרי.