הבוקר אנחנו מבקשים שיחליפו לנו מלון לדרגת ארבעה כוכבים. החדר במלון הנוכחי כאן בבואנוס איירס קטן, ישן, מכוער ובלי מזגן.
היתרון היחידי שלו הוא במיקומו המרכזי, על רחוב פלגריני ושדרות ה-9 ביולי.
במלון מזמינים לנו מונית על חשבונם ומסיעים אותנו למלון אחר בסביבה בדרגת ארבעה כוכבים השייך לאותה רשת.
הלחות בבואנוס איירס היום גבוהה ובלתי נסבלת, מה גם שחם מאוד.
איך אפשר שלא להתגעגע לקור, ליובש ולשקט של קלפטה. אנו נוסעים ברכבת התחתית, Subte לכוון הרובע העתיק
של בואנוס איירס, סן טלמו. הארכיטקטורה כאן בחלקה בסגנון קולוניאלי. הרחובות מרוצפים חלוקי נחל.
בכיכר המרכזית ממוקמים דוכנים של אמנים המציגים שם למכירה את עבודותיהם. במרכז הכיכר ברחבת בית קפה
גבר ואישה מפליאים בריקודי טנגו מסעירים. האווירה במקום בוהמיינית ונעימה.
אנו קונים כאן כמה מתנות ונכנסים לפאב המעוצב בסגנון עתיק. מזמינים בירה מהחבית וניגשים לצלם בכל חלקי הפאב.
שתי בחורות יושבות בסמוך אלינו. אחת שלבושה בסגנון פריקי בוהמייני עם פרטי לבוש יחודיים, ניגשת אף היא לצלם במקום.
מתפתחת בינינו שיחה שמהר מאוד הופכת להיות קולחת ועליזה. הן אחיות ארגנטינאיות. פאולה חיה בסן סבסטייאן בספרד
והיא עוסקת באופנה ואילו אחותה, חימנה, עובדת כפסיכולוגית בבית חולים. שתיהן יודעות מעט מאוד אנגלית, אך למרות
כל מיגבלות השפה, האווירה כיפית ולבבית. השיחה מתנהלת בספרדית ובאנגלית.
בהמשך אנו הולכים איתם יחד למסעדה מקומית אותנטית שפאולה מיודדת עם בעלת המקום, שהיא אישה קשישה
חמה ולבבית. מסתבר שהן לא נפגשו כמה שנים מכיוון שפאולה עברה לחיות בספרד. הן נופלות אחת לזרועות השנייה.
המפגש בינהן מאוד מרגש.
אני אוכל שם פסטה צימחונית בנוסח ארגנטינאי שהייתה קצת מוזרה ולא ממש טעימה. מעין תבשיל תרד עם מעט פסטה ומעליה
שני סוגי רטבים. רוטב עגבניות ושכבה של חלב, גבינה וחמאה. הסבתא החמודה הביטה בי מדי פעם בדאגה של אם ותהתה
מדוע איני אוכל. "זה נהדר" אמרה הסבתא "אני אישית הכנתי את הפסטה". כשאמרתי שאיני רעב, היא הציעה לארוז לי את המנה.
כל אותה העת לא הפסקנו לצלם. כעבור כארבע שעות, נפרדנו מהן לשלום ושבנו למלון שלנו באזור המיקרוסנטר.
בערב יצאנו לטיל במידרחוב פלורידה הסמוך למלון. הערב זה מוצ"ש והאווירה כאן עליזה וכיפית.
Buenos Aires de la noche . אמנים וסתם רוכלים מציגים את מרכולתם לאורך המידרחוב.
רקדנים, נגנים וזמרי רחוב מנעימים לעוברים ושבים את זמנם ומצפים מהם בתמורה לתגמול כלשהו כמחווה.
אנחנו יושבים לקפה ואלפחורס במק-קפה שהוא חלק מסניף מקדונלד הכי גדול שראיתי אי פעם.
בכל בית קפה באררגנטינה תמיד מגישים קפה יחד עם כוס סודה ועוגייה. מדוע אצלנו לא טורחים בעלי בתי הקפה לפנק כך את לקוחותיהם?
חוששני שהתשובה לכך מובנת מאליה. אם תקבל בחינם כוס סודה, אולי לא תזמין שתיה קרה, ואם תקבל עוגייה, אז אולי גם תמנע מלהזמין עוגה.
זו כמובן קונספציה קטנונית, קמצנית וחמדנית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
