בלוג אתגרי כתיבה

לאן כולכם נעלמתם,כותבים יקרים!?

קצת עצוב לי שרק שלוש מתמודדות הגישו לאתגר הקודם אבל זה הגיוני בהתאם לנסיבות שהמשפט בה מסדרה.

לא נורא, הפעם פינקתי בשני אתגרים.

אני מקווה שתחזרו לכתוב ולהשתתף!

לגביי האתגרים בפוסט: אפשר להירשם לשני האתגרים! 

יש להודיע כשהעלתם את הסיפור לבלוג (יש להביא קישור) 

+ להודיע כששלחתם למייל! 

נ.ב

עברתי את ה11 אלף צפיות בזכותכם !

דנה

אני אוהבת את הדרך בה שילבת את הקטע בסיפור,חוץ מזה ששילבת אותו בהתחלה לקחת חלקים ממנו ושילבת אותם

יחד עם הסיפור בהמשך. החלקים הקטנים מדגישים ונותנים משמעות.

"רוצה לצאת לסיבוב קטן ואז אני אחזור. היא הנהנה פעם אחת ולא אמרה מילה. הלכתי בשקט אל דלת הכניסה של הבית הקטן," 

למרות שזה לא אותו משפט, המילה "קטן" שחזרה על עצמה פעמים הציקה לי בקריאה.

טעויות כתיב ששמתי לב אליהן:

'להתפשת  - להתפשט. 'כשריאי' - כשראיתי.

- הסיפור מעניין וכתוב בצורה טובה, ככה גם התיאורים בו. הייתי מוסיפה תיאורי דמויות. קצת היה לי חסר לדעת איך הילדה נראית.

אהבתי גם את שם הסיפור, כל הכבוד.

ניוטי

"החוטים היו פשוט עניין מזעזע. להתרוצץ כל היום ולקשור תינוקות אחד לשני ממש לא היה הדרך החביבה עליי להעביר את הזמן." -

ממש שעשעת אותי. אהבתי את הניסוחיים שלך והכתיבה.

העיינין ששילבת את דרך התקשורת של האנשים היום והדרך ששילבת את האתגר עצמו, היה מקורי ומאוד אהבתי את הכיוון

שאליו לקחת אותו.

קצת מוזר שהילדה ישר אמרה מה שקרה בלי להסס, הייתי מוסיפה תיאור של היסוס על כל פנים,גם אם אלוהים.

סיפור מצויין, באמת מצויין, התיאורים טובים, הרעיון מצויין,שונה ומעניין!

אהבתי מאוד! 

another word

הסיפור מתחיל טוב, אהבתי את הדרך שבה שילבת את הקטע ואת הרקע שנתת. הוא ממש עיניין אותי. 

היה כיף לדמיין את זה. 

אני מכירה הרבה סיפורים שהרקע וההמשך לא משתלבים טוב, אבל אצלך זה השתלב מצויין.

הסיפור היה מעניין, הייתי אומרת שזה היה קצת זריז מיידי, הרצף אירועים הייתי מוסיפה אולי רקע

על החוט שהסתבך. קצת הייתי מבולבלת עם הסוף, אני מאמינה שסיפור טוב הוא סיפור שלא צריך לקרוא קטע מספר

פעמים בשביל להבין אותו. ובקטע האחרון בסיפור הייתי צריכה, למה שאיתי יילך לבוטיק ? לא הבנתי את זה כ"כ.

האישה? היא מלאני? או המוכרת של הבוטיק ? קצת התבלבלתי שם.

בכל מקרה, הרעיון יפה והתיאורים טובים כתמיד! 

למרות שרק שלושה השתתפו, נהנתי משלושת הסיפורים.

אבל הסיפור של ניוטי, היה מיוחד ומשעשע. ולה מגיע לזכות הפעם, כל הכבוד!

הגורל ועוגות השוקולד/ניוטי

קראו לי בהרבה שמות. הייתי שלוש נשים זקנות. הייתי דרקון. הייתי אלה יפהפיה. הייתי שחף כסוף. מלחים היו שולחים מטבעות לאוקיינוס בשבילי, נשים היו שורפות קטורת בשמי. עכשיו, כמו כל דבר, זה נהיה עסק- אני פקיד אפור, עושה את עבודתי בשקט וביעילות, ואת כל הקרדיט מקבל אלוהים, או הסתברות מתמטית, או כל דבר אחר שאנשים בוחרים להאמין בו. אם הייתם רואים אותי ברחוב, לא הייתם חושבים שאני אל. חליפה כמעט-יקרה, משקפי קרן שנלקחו היישר מסרט בשנות השבעים, שיער מסורק, ופנים נאים, אך רגילים להחריד- מרגע שהסטת את מבטך, אתה כבר לא זוכר אותם. יש סיפור סיני ישן, שאומר שברגע היוולדם של תינוקות, מחבר בין הקרסוליים של אלה שנועדו להיפגש חוט אדום, שמקרב אותם אחד לשני. החוטים היו פשוט עניין מזעזע. להתרוצץ כל היום ולקשור תינוקות אחד לשני ממש לא היה הדרך החביבה עליי להעביר את הזמן. עכשיו, תודה לקדמה האנושית, הכול באינטרנט- כל כך הרבה יותר קל לארגן את כל המפגשים החטופים, האהבות והמיתות בטבלאות אקסל. זה מאפשר- מה המושג? חלוקה יעילה יותר של העבודה. אם פעם הייתי משגר למוות דו"חות על גיליונות קלף מרוטים ובלתי-נגמרים בעזרת אחד מהשליחים החצופים שלה, עכשיו אני פשוט שולח לה מייל. והיא תמיד שולחת לי תמונה חמודה חזרה. של חתלתולים.

בכל מקרה, לפני כמה ימים הלכתי לבית קפה, לקנות לאטה. בדרך ראיתי ילדה קטנה בוכה על המדרכה, לבד. היא הייתה קצת מלוכלכת, וקצת נטושה, והדיפה ריח של אומללות כללית. ניגשתי אליה, התכופפתי לראות את פניה והיא נורתה אחורה, פשוט מבועתת.

"מה קרה, ילדה? אני לא רוצה לפגוע בך." אמרתי. אולי אני כבר לא האל שהייתי, אבל אני עדיין יכול לשכנע. היא הזדקפה קצת והפסיקה לבכות. "אבא " אמרה בקול רועד "הוא הרביץ לאמא שוב. היא בכתה וכל הפרצוף שלה היה אדום, אז רצתי החוצה. אני מפחדת." אני בן אלפי שנים. ראיתי, דיווחתי ומיינתי כל זוועה שנפלה על המין האנושי, כל מגפה, שואה ומלחמה. כל מכת רעב, אונס ורצח. ועדיין, ילדה קטנה שבוכה עושה לי משהו. "הכול יהיה בסדר. איך קוראים לך?"

"אלינה. אלינה מנקס."

"בואי איתי, אלינה מנקס. נקנה לך עוגת שוקולד, ותספרי לי הכל. זה נשמע לך טוב?" היא הנהנה בשקט. אז זה מה שעשינו. נכנסתי אתה לבית הקפה, קניתי לה עוגת שוקולד די יקרה, היא סיפרה לי סיפור טרגי ודי שכיח של אלימות במשפחה, והסעתי אותה למרכז התמיכה. שם ג'אנט, העובדת הסוציאלית הנחמדה ביותר שיצא לי להכיר, אספה אותה לזרועותיה ושלחה בי מבט תודה חשדני.

חזרתי למשרד בבעתה של עיכוב בלוח הזמנים, וישבתי לסקור את הדו"ח השבועי. שורה אחת תפסה את מבטי. עוד ארבעה ימים מהיום. ווילי מנקס (7),אלינה מנקס (5) ורבקה מנקס (31). נרצחים על ידי אביהם ובעלה, גורדון מנקס (37). שימוש בסכין קפיצית ובמכשיר די.וי.די. בביתם שברחוב ג'פרסון 35. סתם שורה. כבר חתמתי על מותן של מיליארדי ילדות. אבל פשוט... נשחקתי, כנראה. סימנתי את שמה של אלינה, ומחקתי אותה מן הרשימה. החטא הראשון בעשרים מיליון שנה.

אסור לקנות עוגות לאף אחד. בסוף תתחיל להתאהב באנשים.

בעבר לא היו טלפונים וגם לא מחשבים, דרך התקשורת הייתה שונה מהדרך שבה אנחנו מתקשרים כיום זה עם זה.

אנשים היו שולחים מכתבים אחד לשני, כן, עם בולים והכל.

האתגר שלכם להפעם הוא לכתוב סיפור על מכתב שנשלח אך לא הגיע לנמען המיועד והשפיע על חייו של מישהו אחר.

תאריך אחרון להגשה:10/7

הרשמה: שם -

דרך הגשה- בלוג/מייל

אתגר - ראשון/שני/שניהם

-יש לכתוב בתגובות מתי שלחתם מייל/מתי העלתם את ההגשה לבלוג.

נא להביא קישור להגשה בבלוגכם.

נא לפרסם את השלט הבא:

תמונה שדורשת מחשבה, קצת לצאת מהקופסא, אני בטוחה שאתם יכולים! 

תאריך אחרון להגשה:10/7

הרשמה: שם -

דרך הגשה- בלוג/מייל

אתגר - ראשון/שני/שניהם

-יש לכתוב בתגובות מתי שלחתם מייל/מתי העלתם את ההגשה לבלוג.

נא להביא קישור להגשה בבלוגכם.

נא לפרסם את השלט הבא:

בהצלחה וחופש נעים לכולם :)

עריכה:

התחלתי לעבוד בעבודה חדשה שלוקחת ממני המון זמן,

אני אעשה ביקורות בסופ"ש אבל אני מניחה שאקח הפסקה קצת מהבלוג.