אני, העט והדף.

כשאתה נכנס לראש של האחר זה לא כלכך פשוט... זה באמת לחשוב כל שניה את המחשבות שלך + מה שיש מסביבך, זה להיות מנומס, זה להתחשב, זה להיות בעל טאקט...

זה הרבה יותר פשוט לנסות להתחשב רק בחברים שלך, או במי שאתה מדבר איתו.

או בכלל להתחשב רק בעצמך - אבל זה לא בלקסיקון שלך.

זה תמיד לאמר תודה וסליחה, תמיד לחייך.

אף פעם לא לאכזב.

כשקורה לך משהו, אתה צריך לחשוב למי אתה יכול לספר ולמי לא, איך זה ישפיע עליהם, אם זה מתאים.

כשקורה להם משהו... אז זה כואב. ואתה כבר לא יודע למי יותר. כשהדמעות ששייכות להם עומדות בעיניים שלך. כשאתה לא יכול לעשות שום דבר כדי לעזור. כשנמאס לפעמים מהכל, כשאתה בעצמך מבואס כבר מכל הלחץ הזה של לחשוב על אנשים, אתה בעצם חייב להתעודד כדי לא לאכזב אותם, ועוד לחץ, ועוד באסה ועוד... וחוזר חלילה..

בעצם אין לך זמן לחשוב

אין לך חשק לחשוב...[

אתה רוצה להתנתק לגמרי... פשוט לישוןן.....

ואז אתה חושבב! 'כן ? זה מה שחסר להם עכשיו?' ושוב.......... 

ובאמת שלפעמים זה נמאס. שאתה לא יכול יותר .

אז אתה צריך רגע לשבת בצד, להתנער, ולחזור לשגרה.

לנסות לשנות אותה קצת, בשביל לא לטבוע בעומס הזה...

לפקוח עיניים ולאמר 'טוב לי' , להתחיל לחשוב טיפטיפטיפה על עצמך, למרות שאתה יודע שזה חדש.......

כשהמילים לא יוצאות, הדמעות שוטפות את הכאב במקומן, אבל אלו לא הדמעות שלך... אלו דמעות של אחרים.

ניצן, שלא עדכנה פה שננננייםםםםםם