הגעתי הביתה בשעה יחסית מוקדמת מהעבודה. שקט ושלווה שררו בבית ובשמיים עוד נותרו סימנים בהירים של שקיעה.
כמה טוב להיות לבד בבית, הרהרתי לעצמי, בעודי מותירה אחרי שובל של בגדים בדרך למקלחת.
הפעלתי מוזיקה רועשת ונתתי לקצוות שיערי הרטובות לטפטף במורד גבי. טלפנתי להורי, להתעדכן בפרטי החופשה שלהם. ועל מסך הפלאפון שלי הופיעה הודעה. קראתי אותה שלוש פעמים ברציפות, מנסה להשתכנע שזו לא מתיחה.
לא הגבתי, והודעה נוספת לא אחרה לבוא. 'מהי כוונתך?' כתבתי בתגובה. 'אני יודע שסיפרת עלי'. 'למי בדיוק' השבתי בהתגוננות. 'אה, את זה את יודעת, יותר טוב ממני' התעצבנתי. זה הולך להיות סוג השיח? כל כך ירוד? 'יש לך זמן?' הופיעה הודעה נוספת.
הרהרתי ביני לבין עצמי. יש לי זמן באמת? קרוב לוודאי שלשיחת טלפון, אפילו מעט ממושכת, יש לי זמן. אבל האם אני מעוניינת בכך? האם אני מעוניינת לשמוע שוב את קולו? האם זו הולכת להית הטפת מוסר? הוא איבד את סבלנותו ושלח הודעה נוספת, עקצנית: 'ברור, פרינססה, תמיד יש לך משהו יותר טוב לעשות או לעסוק בו' בדיוק באותו הרגע הגבתי 'כן, יש לי'. 'ספרי לי משהו שעוד לא ידעתי' הוא הגיב בעוקצנות. 'זמן, אני מתכוונת' 'אוקיי' הוא כתב 'אז בעוד חצי שעה, ליד השדרה' 'אתה רוצה להיפגש?' שאלתי, בהפתעה גמורה. 'לא. מכשפה קטנה' גיחכתי למראה המילים שהופיעו על הצג. 'בסדר. מה אתה רוצה לשמוע ממני?' כתבתי. 'את מפחדת?' הוא שאל. 'קצת' כתבתי. 'אבל הרבה יותר מסוקרנת'.
ניגשתי אל ערימת הבגדים שעל הכורסא. בחרתי בג'ינס שקניתי לפני כמה חודשים ושעדיין לא היה כל כך משופשף בקצותיו וקיפלתי את שוליו. לבשתי גופיה שחורה קטנה עם הדפסי פרחים עליה ובחרתי בנעליים ספורטיביות בצבע שחור. אולי בכל זאת אחליט לברוח, חשבתי לעצמי בחמיצות, ועל אף הכישרון שלי לרוץ בבקרים אחרי האוטובוס בנעלי עקב יהיה פשוט יותר לרוץ בנעליים שטוחות.
'את מפחדת שניפגש?' הוא כתב. ממש כאילו עמד לידי וראה אותי חוככת בדעתי. יכלתי לחזות בעיני רוחי את התדהמה שעל פניו. 'לא'. השבתי לו. 'אני שואל שוב: את מפחדת או לא'? 'לא' כתבתי. 'טוב, כי אני כבר בדרך, אז בעוד עשרים דקות בפארק' 'בסדר' כתבתי לו. 'אבל יכול להיות שאאחר כי השעה כבר מעט מאוחרת' 'אוקיי'. הוא כתב. 'אני מתנתק עכשיו כי נגמרת לי הסוללה. בעוד כחמש עשרה דקות אהיה שם' 'נהדר', השבתי לו במרירות. 'כיצד אמצא אותך שם אם לא תהיה זמין?' 'אני אחכה בקצה השמאלי, ליד תחנת האוטובוס' הוא כתב. 'אני אאחר בעשר דקות' כתבתי לו, בעודי מכפתרת את החולצה השחורה הדקה שהוספתי ברגע האחרון, ותוחבת את מפתחות הבית לכיס האחורי של הג'ינס. 'זה עדיין יהיה מדויק יותר מאשר כשאני מאחר לעבודה בבוקר' הוא כתב. החנקתי גיחוך.
ירדתי מן האוטובוס בתחנה המרוחקת, כיוון שהגעתי מהצד השני. הלכתי בזריזות ונגעתי בשיערי שכבר כמעט היה יבש. מה אם הוא לא יהיה כאן? חשבתי לעצמי. מה אם זו היתה בדיחה? סילקתי את המחשבה הטורדנית והמשכתי ללכת. הרחוב היה חשוך למדי ותהיתי לעצמי האם אצליח למצוא אותו בכלל.
ממרחק של עשרים מטרים כבר יכלתי לומר בוודאות שזה הוא. משהו בצורה בה החזיק את הסיגריה בידו, אפילו בחושך, הזכירה לי נשכחות מהחורף שעבר. הוא לבש את אותה החולצה השחורה המכופתרת שהוא לבש למסיבת יום ההולדת שלי, שכפתוריה לא היו סגורים עד הסוף, ומכנס ברמודה קצר. משקפי השמש שלו היו מונחות, הפוכות, על ערפו.
התקרבתי לעברו, תוהה מה עלי לעשות. האם עלי ללחוץ לו את היד? האם עלי לתת לו נשיקה על הלחי או חיבוק? כל כך הרבה זמן שלא דיברנו ששקלתי בדעתי האם הפכנו לרשמיים, בעיקר בשל העובדה ששנינו בחרנו בחולצות שחורות מכופתרות. הוא קם ממקום מושבו וקצת הצטערתי שלא נעלתי נעליים יותר גבוהות. לא הבאתי בחשבון את העובדה שגם על נעלי עקב הוא גבוה ממני ביותר מראש. "היי" צייצתי בקול קטן, והוא חסך לי את ההתלבטות בכך שפשט את שתי ידיו ועטף אותי בחיבוק ענקי. ראשו טבע בשיערי והוא הדביק למצחי נשיקה חפוזה. "שלום לך" הוא מלמל. וקרא לי בשם החיבה שרק הוא קורא לי בו. "בואי ושבי" הוא הזמין אותי בתנועת-יד תיאטרלית אל הספסל הנמוך עליו ישב. התיישבתי בחיוך והערתי בציניות "סלון יפה בחרת לך" "כן", הוא הצטרף אלי בחיוך, "לקח לי המון זמן לרהט פה". "לפני שאנחנו בכלל מתחילים לדבר" אמרתי לו. "רציתי להגיד לך ששמעתי מה קרה לפני חודש. ידעתי. ורציתי להגיד לך שאני מצטערת. באמת מעומק הלב" אמרתי לו. "תודה" הוא הרים את מבטו אלי ושאף אוויר. עיניו היו מלאות כאב "ידעתי". אמרתי לו "אבל לא הייתי בטוחה שהמעשה הנכון יהיה להתקשר אליך, בעיקר לאור העובדה שהנחתי שבחרת שלא לדבר איתי במכוון. ולשלוח הודעה היה נראה לי ילדותי" "כך חשבתי" הוא אמר."תודה" וחיוך קטן ריצד בזווית שפתיו. "רוצה לשתות?" הוא אמר, והוציא שתי בירות מהתיק שהיה מונח זרוק לרגליו. חייכתי והוא פתח את שני הבקבוקים. הוא הושיט לי את הבקבוק והקשתי את בקבוקי בשלו. הוא התבונן בי כשלגמתי. "את עדיין משתמשת באותו בושם" הוא ציין. "טוב, כל כך הרבה לא השתניתי" השבתי לו והוא חייך. ישבנו ודיברנו עד הרבה אחרי חצות. הרחובות החלו להתרוקן והוא הסב את תשומת ליבי לבקבוק הבירה הריק שלו. "תרצי שנמשיך לדבר?" הוא שאל. והנהנתי בחיוב. "אוקיי" הוא אמר. הלכנו לעבר תחנת האוטובוס והוא בחן אותי באור שהטילו המנורות על הרחוב. "נראה שקצת חזר לך הצבע לפנים" הוא העיר. "כן" השבתי לו. "לא רק עליך עברה תקופה קשה" התחנה היתה ריקה ובדקתי את לוחות הזמנים. "אתה יודע" אמרתי לו, "נראה לי שמזמן פספסנו את האוטובוס האחרון. לא יעזור לנו לחכות כאן לאורך זמן" "כן" הוא השיב "גם אני חשבתי כך" "בוא ונלך לכיוון התחנה הבאה" הצעתי. "אולי שם נצליח לתפוס משהו" "כן המפקדת" הוא השיב בשעשוע. והתחלנו ללכת בשדרה. משכתי את הג'ינס כלפי מעלה וראיתי שהוא מחייך. "מה?" תבעתי. "כמו תמיד, את הולכת ונעשית קטנה יותר, ועדיין קונה ג'ינסים שגדולים עלייך" "לא נכון" מחיתי. "והנעליים שלך, גם הן חדשות" "כבר לא כל כך" הערתי ביובש.
נכנסנו אל הדירה והדלקתי את האור. "אתה בסדר?" שאלתי בדאגה. בוחנת את הליכתו כמה צעדים מאחורי. "כמו תמיד" הוא הפטיר. "נשב במטבח" אמרתי. והוא הנהן. "יש מישהו בבית?" הוא שאל. "לא" עניתי. "אתה לא צריך לדבר בלחש".
מזגתי לו כוס יין לבן והלכתי להחליף את הג'ינס למכנס נוח יותר. כשחזרתי הוא בחן את מעילי הספורט שהיו תלויים על דלת הכניסה מבפנים. "יש לך שלושה זוגות נעלי ספורט חדשות" הוא ציין, והביט אלי בשאלה. הוא הניח את משקפי השמש שלו על השולחן. "מזכרות מתקופה שאני מנסה לשכוח" עניתי במרירות ולגמתי מהכוס שלי. "שמעתי גם" הוא אמר. "אני מצטער" "זה בסדר" השבתי. "כאב לך?" הוא שאל. "אין לך מושג עד כמה. אבל כמו כל דבר זה עובר" "לא כמו כל דבר" הוא חייך בשעשוע, והצביע לעבר כתפי. הצטרפתי לחיוכו. ישבנו ודיברנו עוד. הוא שאל אותי מה קרה בחודשים האחרונים. דיברנו על העבודה. על התכניות לעתיד. הוא אמר שהוא שוקל להתפטר. "למה לדעתך כתבתי לך היום? הוא שאל. "יש לי שלוש תשובות לזה" השבתי אחרי הרהור קצר. "אחת- אין מישהו אחר שיקשיב לך כרגע. שתיים- אתה רוצה לבקש ממני משהו בו אתה צריך עזרה ושלוש- לא משנה כמה ניסית. אתה לא יכול לשכוח ממני" הוא פתח את עיניו בפליאה. "שאפו, מיס" הוא הביט בי בהשתאות "טו-שה. בכל זאת למדת משהו" "היה לי בית ספר קשה מאוד" עניתי לו. "אני מסכים" הוא השיב. "ואני באמת מצטער". "אם אנחנו כבר מדברים על זה" הוספתי. זה עכשיו או לעולם לא. "אני דורשת ממך התנצלות על המייל ההוא". "מייל? איזה מייל?" הוא נראה מבולבל. "אל תשחק אותה קשה תפיסה" אמרתי לו. פתחתי את הפלאפון שלי, גללתי למטה את שורת המיילים והראתי לו. הוא הביט במסך כשתי דקות. עיניו זזו כשהוא קרא ועל פניו עלתה תדהמה. "עכשיו אני מבין את שיחת הטלפון המוזרה שקיבלתי הביתה בזמן שהייתי חולה" הוא אמר. "מסתבר שרובנו לא מלאכים. אולי אפילו שטנים" הוא הוסיף בכאב.
הרגשתי שהפעם אנחנו פורסים את כל הקלפים על השולחן. בלי לנסות להסתיר. בלי לייפות את המציאות אפילו במקצת. בלי שקרים או סיפורים שיוציאו אותנו טוב יותר. פשוט ככה. בלי קליפות ובלי מחסומים.
"את צריכה לעבוד מחר?" הוא שאל. "מחר?" התבוננתי בשעון שהיה תלוי על הקיר. "זה כבר היום" השבתי בגיחוך. "נכון" הוא השיב בחיוך. "כבר תיכף בוקר". קמתי אל חדר האמבטיה ואספתי את שיערי. "הסתפרת גם" הוא העיר בחיוך כשחזרתי. "זה שינוי באמת גדול. גם שמתי לב לעוד כמה שינויים." חרצתי לו לשון והוא חייך "אבל את חדר השינה לא שינית בהרבה" "טוב, אתה יודע. לא היה לי יותר מדי זמן מיותר לבלות בבית." הוא הוריד את נעליו והניח אותן ליד הדלת "אין לי חולצה לתת לך לשינה" מלמלתי במבוכה. "הייתי מופתע אם כן היתה לך" הוא השיב. "אתה יכול לישון בחדר השני" אמרתי לו. והוא הוריד את החולצה. הגשתי לו שמיכת פלנל דקה שהיתה מקופלת מעל הארון. "i hate you so much right now" היה השיר שבקע מהמחשב שלי, שהיה מונח על המיטה. "צירוף מקרים מעניין" הוא אמר בחיוך וניתק את המחשב.
התנשקנו. האלכוהול והעייפות הכניעו אותי.
התעוררתי מחום בדיוק שניה לני שהשעון המעורר התחיל לטרטר, עדיין בגופיה שחורה ובמכנסי הספורט עם הפסים בצד. נכנסתי למקלחת. לקחתי שני כדורים נגד כאב ראש, שתיתי כוס מים וניסיתי לטשטש את סימני העייפות בעזרתו האדיבה של המייק אפ. הוא קם, מפהק מעייפות, ועיניו כבויות. הוא הרטיב מעט את שיערו מול המראה וכפתר את חולצתו. "אני מאחר לעבודה" הוא אמר "כמו תמיד" חייכתי אליו חלושות. "תשמרי על עצמך" הוא התבונן לתוך עיני, מנסה לקרוא את הבעתי. הוא שוב חיבק אותי בשתי ידיו, אפו נושם את שיערי והדביק לי נשיקה על המצח. "להתראות" וקרא לי בשם שבו רק הוא קורא לי.
יומיים אחר כך התבשרתי במה שקרה. בדיוק עשינו על האש לציון יום החופש היחידי שהיה לנו באותו שבוע, ואני באמצע החגיגות נדתי בראשי כלא מאמינה, והתעלפתי.
וכל מה שנותר לי כדי להוכיח לעצמי שזה לא היה חלום הן משקפי השמש שלו, שהוא שכח על שולחן המטבח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
winter fairy