המגדל הפורח באויר

עובר עלי שבוע מוזר. 

 מצד אחד הצעדה של אביבה ונועם שליט וכה רבים מ"עמישראל" מאוד מרגשת אותי.

כשאני קוראת בעיתון על הקשישים שעומדים בצידי הכביש ומחלקים מים ואוכל לצועדים, כי הם לא יכולים להצטרף בעצמם לצעדה,העיניים שלי מתמלאות דמעות. כשאני רואה את האנשים שצועדים בחום הכבד בשביל גלעד, החייל שלנו, ובשביל ההורים שלו,שיכלו להיות כל אחד מאיתנו, אני ממש גאה בעם שלי. כשאנשים מקבלים את פניהם של הצועדים בפרחי חמניות כי גלעד לא ראה אור שמש 4 שנים הלב שלי מתכווץ למחשבה מה הילד הזה עובר. אני חושבת שמחאה נגד החלטות (או אי החלטות) של הממשלה דרך צעדה ברחבי הארץ היא מעשה כל כך ערכי, כל כך מחובר לכל מה שיפה בהוויה הישראלית, כל כך מסמל את זוג ההורים החזק והמדהים הזה.

אבל אני לא מתכוונת להצטרף לצעדה. למרות שמחר היא עוברת ממש לידי.

כי אני מאוד מקווה שהמחאה הזו לא תצליח לשנות את עמדת הממשלה.

אני מאוד מקווה שראש הממשלה לא יתקפל בפני "רצון העם"

ולא ייכנע ללחץ הציבורי (גם אם מדובר ב84% שהם בעד העסקה בסקרים)

ולא ייכנע ללחץ העיתונאי (שמתם לב לכותרות העיתונים? ממש מפחיד לחשוב אחרת)

ולא ייכנע ללחץ ה"סלבס" שבטוחים שמצאו סוף סוף מטרה חברתית להזדהות שלא תרגיז אף אחד..

אסור לבצע את העסקה הזו. ולא בגלל הנקמה או הצדק. פשוט בגלל ההגיון.

לתת עכשיו לחמאס כזה ניצחון יחסל כל סיכוי לשלום בעתיד הניראה לעין.

יש פלסטינים שרוצים לחיות בשלום ופועלים כדי להשיגו: בבניית מוסדות ציבור, בהידברות עם ישראל ובמלחמה בגורמים קיצוניים.

ויש פלסטינים שמאמינים שהדרך היחידה לקבל את מה שהם רוצים היא להשמיד בכוח את מדינת ישראל.

את מי אנחנו רוצים לחזק? במי אנחנו רוצים לתמוך?

לשחרור האסירים יש השפעה עצומה על הפלסטינים. חמאס מבקש את מרוואן ברגותי- מנהיג הפתח, לא כי הם רוצים בטובתו, אלא כי הם יודעים עד כמה המעשה הזה ישפיל את הפתח ואת כל הפלסטינים המאמינים בהידברות.

חיילים רבים נהרגו כדי ללכוד את המחבלים הללו, חיילים ואזרחים רבים ימותו מידיהם לכשישתחררו. רק שאת העיניים שלהם אנחנו עוד לא רואים, ואת ההורים שלהם אנחנו עוד לא מכירים (ואולי כן..).

הורים מוכנים להקריב הכל בשביל חיי ילדם. מנהיגים לא אמורים לעשות זאת. מדינות לא אמורות לעשות זאת.