שוב ההרגשה הזאת של הדוחק וההשפלה הרגעית שעוד מעט תיגמר. מרפק קטן לאזור הגב התחתון מהערס שעומד לימיני מזכיר לי שכרגע אני והוא בדיוק באותו מקום, אין כרגע הבדלי מעמדות, לא משנה עם איזה אוטו באת, השאלה היחידה שבאמת קובעת כרגע היא את מי ממארגני האירוע, או בעלי המקום אתה מכיר וכמה אכפת להם מזה שאתה קבור כרגע בחוץ בתוך קבוצה צפופה של אנשים מיוזעים אשר נדחקים על ברזלי המועדון בשאיפה לראות בשלב כלשהו של הערב איך הוא ניראה מבפנים.
זה לא שאני לא עונה לקטגורית הגיל הנדרשת, גם מבחינת צבע, מצב סוציו אקונומי, היעדר עבר פלילי וכוונות פליליות להמשך הערב הכל עומד בקריטריונים הגזעניים, זה פשוט שבתוך מלחמות החורמה של האגו התל אביבי, ישנה חובה להקשות עלייך את תחילת הערב, כנראה על מנת שתעריך יותר את ההמשך שלו - מעין נמשל כזה שאומר שאנשים יעריכו יותר את המקום שיותר קשה להיכנס אליו - ממש כמו בחיים - אף אחד לא באמת רוצה משהו שכבר יש לו.
כשאנחנו כבר בפנים אני רואה מסביבי הרבה פרצופים מוכרים, לחלקם אני אגש ולחלק לא, חלק יאלצו להסתפק בהנהון מרוחק והרמת גבות קלה ואילו חלק ישחקו ביחד איתי את משחק ה"לא באמת זוכר... נפגשנו פעם?".
האמת היא שכל זה בסדר ודיי הדדי, זו מעין התנהגות שהתפתחה בחברה שלנו והפכה לדי נורמטיבית כך שאין צורך וטעם לשפוט אותה, הבעיה היחידה היא שאחת לתקופה קורה אירוע ששובר את האיזון העדין הקיים בינך לבין הפרצופים המוכרים בהם לעיתים אתה נתקל. לפתע ניגשת אלייך איזו נערה מחויכת ומלאת ביטחון עצמי ואומרת "תומר!... איזה כיף לראות אותך!.. מה קורה?" אתה מתחרט באותו רגע על כל ג'וינט שאי פעם עישנת וגרם לך לבעיות זיכרון קלות, אתה מבין שבעוד שבריר שנייה היא תבין שאין לך מושג מאיפה אתה מכיר אותה, החולצה הצבעונית והמכופתרת שלבשת והתסרוקת האופנתית שעיצבת במראה החצי רטוב חצי יבש, יהפכו בעוד שנייה לעוד סיבה למה אתה כזה חתיכת שחצן שמלא בעצמו ולא חושב או זוכר אף אחד מהאנשים שסבבו אותו. אני מנסה לצאת מזה באלגנטיות "אני קצת שיכור... ואני יודע שאני מכיר אותך את פשוט השתנית טיפה, רזית או משהו נכון?" הפעם זה עבד "חמוד! באמת רזיתי, מיכל מהשלישות..." לפתע השתחררה הסתימה שהייתה לי באונה השמאלית "אה! מיכל! מה קורה מותק? מה איתך? וואי כבר עברו איזה שנתיים אה...." וכך מתגלגלת לה עוד שיחה שגרתית של איפה את לומדת, במה את עובדת וכו'. האמת היא שבשיחות האלה מצבי לא רע, סטודנט לתואר ראשון ועובד במקביל במשרה מלאה במחלקת שיווק של חברת היי-טק, ממש נשמע מבטיח למי שמחפשת בן זוג אובססיבי לקריירה שלו, מרוכז בעיקר בעצמו וחסר ביטחון בכל מה שנוגע לאמת, רגש וזוגיות, אבל היי, למה לשפוט את עצמי בשלב כל כך מוקדם של הערב, הרי כרגע מה שמיכל רואה זה משהו אחר לגמרי, היא רואה בחור גבוה ומסודר, שניראה ללא ספק מבית טוב, עם כיוון בחיים, ריח לא רע, בעיית סניליות קלה אבל הרבה פוטנציאל מסביב.
משום מה השיחות האלה כמעט אף פעם לא מובילות באמת לחיבור משמעותי, יש מין הרגשה כזאת כאילו אנשים מעדיפים להישאר על פני השטח ומפחדים לרדת שלב אחד עמוק יותר. גם אם בקושי זכרתי את מיכל, זה לא אומר שעכשיו, שאני רואה אותה כאן מולי במועדון האיכותי הזה אליו נכנסים רק אנשים כמוני - שהיו מוכנים להימחץ על הברזלים במשך חצי שעה לפחות - לא הייתי מוכן למשל לחתוך מכאן ולשבת איתה לשיחת נפש חוצבת לבבות באחד מחופי ת"א ולסיים את הערב בסקס מלא תשוקה באחד מבתי המלון הזולים על קו החוף שלעיר יש להציע. האמת היא, שאני בטוח שגם מיכל הייתה שמחה לעשות משהו בסגנון הזה, אבל ישנם מספר פקטורים שמשפיעים על כך:
דבר ראשון, ישנו את אפקט הפוקר - "מי מצמץ ראשון" - ברגע שמיכל תבין שאני בעניין שלה זה כבר לא יהיה הדדי וסביר להניח שגם ברגע שאני אבין שערב כמו שתיארתי הוא אפשרי כבר עכשיו, אני אלך לחפש מועמדת ראויה או מעניינת יותר, לכן אם זה יקרה זה צריך לקרות כאילו במקרה, כאילו אף אחד לא תכנן זאת.
דבר שני, נקודת הזמן הכי רחוקה אליה התוכנית המדהימה שלי הגיעה היא לדקה שלאחר הרגע הרטוב ביותר שהיה למיכל מאז המקלחת שלפני היציאה למועדון, הרגע בו היא גונחת באפיסת כוחות בעודה מביטה בעיניים עצומות לכיוון בורא עולם. מיכל לעומת זאת, כבר תכננה הרבה מעבר לנקודה הזאת, היא כבר למעשה תכננה את הריב הראשון שלנו, ההתפייסות, הסופשבוע הראשון בטורקיה ולמה טורקיה ולא צימר, חגיגות החודשיים, יישום תכנית המגירה חתונות אביב ד' וירח דבש בתאילנד.
דבר שלישי, הגעתי לפה בכלל עם בחורה אחרת - עם חן. "למי הבירה השנייה?", שואלת מיכל "אני פה עם ידידה.... נדבר בפייסבוק" :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
