לאחרונה הייתי אורח במסיבה למוזמנים בלבד על הגג של עזריאלי. כשהחבר המעורבב בסצינה הרים טלפון והפציר בי להפגין נוכחות הוא ציין מספר מילות קסם: שתייה חופשית ומלא כוסיות. כמה שאני פרימיטיב, איך שהוא אמר שתייה חופשית התחלתי כבר לסמס לערן שיתארגן ויצאנו יחד אל עבר המסיבה.
נכנסנו מייד כשהגענו לכניסה וכך חלפנו על פני כל אלו שנדחקים על הברזלים ומנסים לשכנע את הסלקטור במיני תירוצים שחוקים למה הוא צריך להכניס אותם. יש את אלו שטוענים שכבר היו בפנים, יש את אלו שחושבים שבעזרת "נשמה" ו"אחי" הדלת תיפתח אבל הכי מצחיקים אותי אלו שאומרים שחברה שלהם בפנים. מה היא עושה בפנים אם אתה בחוץ? איך הגעת למצב הזה אח שלי? תמיד אני חושב לעצמי אם תוך כדי שאני נכנס זה יהיה מוגזם לשאול את אותו חבר שנותר מאחור אם הוא רוצה שאני אמסור לה משהו. בכל מקרה, כשנכנסנו פנימה הלכנו מייד אל הבר ואז הסתבר לנו שרק הבירה והיין "חופשיים", מה שנקרא – שתייה כמעט חופשית. התחלנו במסורת סיבוב הדאווין ולאחר כמה כמעט שלומים (להלן: מיצמוץ + הרמת גבות והנהונים) התחלנו בגדול לסכם את המסיבה וללכת לכיוון היציאה. החבר המעורבב שראה אותנו הולכים לכיוון היציאה היה ממש מופתע ועצר אותנו כדי להבין מה קרה ולמה אנחנו הולכים אחרי שרק הגענו. ערן ואני חייכנו אחד לשני והתחלנו להסביר שמדובר במסיבת "כמעט". השתייה כמעט חופשית, הבחורות כמעט יפות, הגברים או כמעט סטרייטים או כמעט לא ערסים ואפילו המוזיקה כמעט בסדר. הכל יותר מידי "כמעט" בשבילנו ולמה שנסתפק בכמעט? אנחנו בת"א לא? וחוץ מזה אפילו עברי לידר אומר שיותר טוב כלום מכמעט.
המשכנו לטייל לנו בין ברים תל אביבים ולצערנו גילינו שגם ת"א יכולה לפעמים להיות מתה ומאכזבת ממש כמו רעננה (עיר הולדתנו), רק שאת תל אביב אנחנו לא רגילים לראות ככה וליבנו נחמץ אל מול המראה העגום של הגברת. הברים היו ריקים, שד' רוטשילד נראו כמו רחוב רפאים ממערבון וגם כששאלנו כמה אנשים על הדרך מאיפה הם באו ולאן הם הולכים, נתקלנו בפרצופים מוכי תדהמה על גורלו של הערב הזה.
לאורך כל הטיולים שלנו בת"א, השיא של הערב היה המאנצ' שתקענו ברחוב הרצל – הנקניקיה של פרנק. הסלוגן שלהם זה "נקניקיה עם כבוד" ואני וערן תהינו לעצמנו האם קרה שמישהו אי פעם שלף את הנקניקיה שלו וניסה להוכיח למי למי יש יותר כבוד. בכל מקרה, שום דבר מרגש לא יצא מהערב הזה.
כשנסענו הביתה התחלתי לחשוב לעצמי באוטו האם באמת יותר טוב כלום מכמעט. אולי בכל זאת עדיף לפעמים איזה כמעט? איזה כמעט אהבה? כמעט סקס? אולי זה עדיף על כלום? הערב הזה אומנם לא היה הצלחה גדולה כל כך לפי מדדי בליינות מקובלים, אבל בכל זאת הוא ניצח כל סרט ב-VOD וריקבון מתקדם מול הפייסבוק כאשר אלו בגדול היו האלטרנטיבות. כנראה שתרבות השפע וארוחות גורמה למיקרוגל לימדו אותנו מבלי ששמנו לב שכמעט זה לא מספיק טוב.
ערן הוריד אותי בבית ואמר לי שסך הכל היה נחמד. באמת היה נחמד עניתי. אפילו כמעט נהניתי :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
