השבוע שוב הלכתי לחפש אותה בבר כמו שאני עושה בכל שבוע. ראיתי אותה כבר בכל כך הרבה סרטים, קראתי עליה ואפילו שמעתי את ההורים שלי מדברים עליה מידי פעם בחיוך מתוק. כל כך הרבה זמן אני רוצה לפגוש אותה שוב. היא הייתה איתי מעט, כל פעם לתקופה קצרה וכל פעם ברחה מבין אצבעותיי כשקצת הרפיתי ממנה.
משבוע לשבוע אני מרגיש יותר נחוש, יותר בטוח, הפעם בבר הזה אני אמצא אותה! הפעם אני אתפוס אותה בשתי ידיים ולא אתן לה ללכת! אבל השבוע הבנתי שזה כנראה כבר לא יקרה. אולי זאת הייתה הלחות שהבריחה אותה? הרי כולם כל כך ממהרים לקצר תהליכים בחום הזה ולהגיע כבר אל המזגן, אז אולי פשוט מרוב שדילגו עליה היא נעלבה והלכה. יכול להיות גם שהיא פשוט לא אוהבת צ'ייסרים. אני גם יכול להבין אותה, באיזשהו מקום זה נראה לפעמים כאילו הצ'ייסר החליף אותה. היא עשתה טוב לכל כך הרבה אנשים במשך דורות על גביי דורות ואפילו בפייסבוק אף אחד לא fan שלה. יש כל מיני כאלה שמיסחרו אותה והפכו אותה לחסרת משמעות – loveme, J-date– הסלוגן של אחד מהם זה אפילו "הדרך היעילה והקלה למצוא אהבה" ממתי משהו שהוא בעל ערך וחשיבות גדולה כל כך צריך לבוא בקלות ויעילות?
זה לא שאין אהבה בלעדיה – דווקא יש. היא פשוט זו שמאז ומתמיד נתנה לאהבה טעם, ריח וצבע. היא זו שרקמה אל תוך מיליוני סיפורי אהבה את אותם מבטים מיוחדים, נגיעות מלטפות ורגעים עוצרי נשימה שנחרטו לעד בזיכרונותיהם של נאהבים רבים משחר ההיסטוריה. הרי אם היא לא הייתה קיימת, רומיאו היה במקסימום מסמס ליוליה "ערה?" ובטח שלא מטפס על שום מרפסת באישון לילה.
כנראה שהיא כבר לא פה. אולי אפילו עדיף לחשוב ככה, כי אם היא עדיין פה אז תראו מה נהיה ממנה. בקבוק יין ושמיכה על החוף הפכו לבר חסר אופי, זרי פרחים ושירי אהבה הפכו לסמסים, ארוחות מושקעות בבישול עצמי, פיקניקים ושוקלדים הפכו לצ'ייסרים. לטיפות ונשיקות רכות הפכו לפורפליי של כמה דקות באוטו לפני שעולים למעלה ואור נרות בשילוב מוסיקה רכה הפכו למנורות לילה וערוץ הרדיו של YES. אם זה מה שנהיה ממנה כבר עדיף לחשוב שהיא מתה, פשוט כי זה בלתי אפשרי לראות אותה ככה.
אני יודע שאני לא היחידי שקשה לו בלעדיה, יש עוד רבים שכואבים את היעלמותה. גם לחיזור כואב. ואפילו רואים את זה עליו, בלעדיה הוא הפך מתקופה עתירת קסם ומחשבה יצירתית לשבוע של משחקי כוח וחשיבות עצמית במתכונת מי שמשקיע שוקע ומי שחרא צף. המחוות שפעם היו בו בזכותה נעלמו להן בשם הפאסון, בשם השפע ואולי אפילו בשם הפרקטיות וההתייעלות. הרי אין שום סיבה הגיונית לבזבז זמן בריקוד טנגו לילי וספונטני במזרקה של כיכר מלכי ישראל, או ברחצה לילית בחוף תל ברוך, או בנסיעה בכרכרה בגני יהושוע כשאפשר פשוט לעשות כמה צ'ייסרים (בילוי מומלץ בעיקר למניעת רגשות אשם ולעידוד ספונטניות מינית בטווח הקצר). רוב היוצאים והיוצאות לדייטים ימשיכו אחרי כמה צ'ייסרים בלקחת מונית במקרה הטוב, או יילכו ברגל במקרה הלח, יגיעו הביתה וייבדקו עד כמה המיטה חורקת ועד כמה התקרה מתקלפת.
כל מי שחושב שאני סתם מבלבל ת'מוח כי הוא הרגיש אותה לאחרונה וחושב שהיא עדיין חיה ובועטת יותר מתמיד נמצא כרגע או היה עד לאחרונה בזוגיות טובה ובריאה. כולי קנאה. עולם הדייטים בלעדיה נהיה משעמם, מתסכל ונטול יצירתיות וצבע. כל דייט ראשון הוא ראיון עבודה וכל מערכת יחסים טרייה הפכה לחוזה עם תנאים ופיצויים מוסכמים מה שמביא לתובנה הבסיסית שהרומנטיקה הקלאסית מתה, או יותר נכון נרצחה בשם המודרניזציה. היא קבורה אי שם תחת הר של ציניות, הסכמי ממון, פורנו, צ'ייסרים, אתרי היכרויות, סמסים ואפילו פייסבוק.
מי שעדיין חושב שאני חי ב"נדמה לי פינת הגזמתי" מוזמן לפתוח עסק של כרכרה ועגלון לנאהבים בגני יהושוע ולראות איך הרומנטיקה מתה ביחד עם החסכונות שלו ואף מציתה מערכת יחסים מקסימה וממוקדת מטרה עם מלווים בריבית קצוצה ו"נותני חסויות".
לזמנים המודרניים יש הרבה יתרונות. דברים טובים שפעם היו מאד יקרים היום זמינים יותר, האנשים יפים יותר, בריאים יותר, חזקים יותר. חבל שמשקיעים באהבה פחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
