על הקטע הזה אני לא מתכוון לעבור 4 פעמים לפני מפרסם אותו. העריכה היא לרוב חיונית ונדרשת, אבל היא גם באיזשהו מקום מכהה את החוד של אותה התפרצות רגעית שמביאה אותי בכלל לכתוב. טריקת דלת היא בדרך כלל זעם טהור, איבוד עשתונות שלובש צורה של בום במשקוף. מכתב כועס לעומת זאת, הוא לרוב רצף משפטים אסטרטגי ומתוכנן היטב שנועד ליצור הרגשה מסויימת אצל מישהו אחר. טריקת הדלת היא החלטה שמתקבלת בזמן אמת, אין מקום לשנות בה כלום מהרגע שיצאה לפועל. המכתב, זועם ככל שיהיה כתוב בצורה טקטית וחזקה, עבר עריכה וליטוש כדי ליצור אפקט מסוים. אף פעם אי אפשר לדעת מי מהם עושה אפקט יותר משמעותי. זה נכון שהסיכויים הם לטובת המכתב, אבל בינינו, לפעמים פשוט בא לך לטרוק דלת. ככה גם הטקסט הזה שנכתב ברגעים אלו ממש, לא תהיה בו עריכה, הוא טריקת דלת. בחיים אי אפשר לקחת את מה שטרקת חזרה ולשנות, אז למה לערוך משהו שאמור לדבר על החיים?
חבר שלי קרא לא מזמן טיוטא ראשונית של אחד הפוסטים שפורסמו כאן. הוא מאד אהב את הטיוטא ונתן את ברכתו לפרסום הפוסט. על אף דעתו הנחרצת אני הרגשתי שאני רוצה להמשיך וללטש, להוסיף אולי עוד קטע כאן, לקצץ קצת משם, לנסות ליישם עקרונות כתיבה בצורה מדוייקת יותר, לחדד. בסופו של דבר פורסם פוסט שונה מאד מאותה טיוטא. אפשר היה לראות אותה שם בין השורות, אבל היא עברה שינוי מאד גדול. הפוסט זכה לתגובות טובות והרבה אהדה, אך כשישבתי עם אותו חבר לבירה הוא אמר לי שאת הטיוטא הוא אהב יותר. לרגע התבלבלתי, לא הבנתי איך יכול להיות שאת הטיוטא הוא אהב יותר. הרי הטיוטא הייתה רק הבסיס, הושקעה עוד עבודה כדי להגיע לקטע הסופי. "זה היה יותר גולמי" הוא אמר "יותר חריף".
כשאתה מתהלך בעולם יש לך תגובות ראשוניות שמתות לצאת החוצה, אתמול כשיצאתי לרוץ מאד רציתי להעיף בבעיטה את הקטנוען הדפקט שהחליט לעלות על המדרכה בלי קשר לאם אני נמצא עליה או לא. אני מת לעלות לבמה כשאני רואה שר או ראש עיר מבלבלים בשכל ולהגיד "אדוני אני מקווה שאתה מתכוון לאסוף את כל החרא שפיזרת פה". מת להגיד לסלקטורית עם פוזה שאני יכול להיות אבא שלה כשהיא מבקשת ממני תעודה ומת להגיד למדריך בחדר כושר שיילך לכרסם איזה חלבון כשהוא אומר לי שאני צריך להוציא את האגודלים החוצה ולשים את הגב יותר בזווית. הבעיה היא העריכה. כדי שבאמת נהיה נסבלים ולא נגדל אוייבים על בסיס קבוע אנחנו רוב הזמן צריכים לערוך. כמו הפוסטים שלי ככה גם בחיים, בלי עריכה זה סתם יגרום למישהו לתת לך כאפה.
השאלה היא מתי אנחנו מפסידים בשם העריכה את אותו משפט או אותה מחווה שכל כך רצינו לעשות, אותו משפט שהיה עושה לנו ולשאר העולם טוב יותר לפחות לכמה דקות. יכול להיות שמידי פעם כשאנחנו עורכים, חוץ מצליליו של מקש המחיקה ישנם גם צלילי שוד ושבר של חלומות מתנפצים ותקוות נמקות? יכול להיות שבקצה הרחוב עמדה זקנה שכבר מכירה את אותו קטנוען פושטק ופיללה לרגע שמישהו יבעט אותו מהקטנוע ויטיח אותו במדרכה, אולי כל הקהל היה מוחא כפיים לאור האומץ הכנה שהופגן מול אותו שר או ראש עיר קשקשן, אולי הסלקטורית באמת מחפשת דמות אב ולאחר שבירה מנטלית קצרה, סיפור חיים עצוב ודומע וכמה דרינקים זו הייתה יכולה להיות תחילתה של ידידות מופלאה.
אז לערוך או לא לערוך? מה שבטוח, מהמדריך בחדר כושר הייתי מקבל ת'כאפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
