"...חיים עוברים לאט פתאום
זה קצת עצוב לחיות
תקוות שאינן הבטחות
המחר יקדם את בואך..."
(מתוך "אם הוא ילך" של הראל סקעת)
היום בהפסקה מאי סיפרה לי שאמא של ילד מהשכבה שלנו נפטרה.
אותו הילד היה בשכבה שלי מכיתה א' ועד כיתה ו', ומכיתה ז' עד ט' באותה הכיתה.
אני גרה ברמת אביב (הישנה), שכונה קטנה יחסית, ויש אנשים שפשוט רואים כל הזמן.
אמא שלו הייתה מאותם אנשים שרואים הרבה, מברכים לשלום, מתענינים מה קורה.
הם גרים ברחוב של המתנ"ס, והרבה פעמים שהלכתי לשם הייתי רואה אותה מטיילת עם הכלב.
תמיד אמרתי שלום.
בכל מקרה, היה היום עצוב. בהפסקה עמדנו בכיכר ובכינו. בשיעורים ישבתי בכיתה ובהיתי באוויר, או שבכיתי. לסירוגין.
הסתובבתי קצת עם יעל בחוץ. לעשר דקות אני, אורטל, גת ושיראל ישבנו בשירותי הבנות והעלנו זכרונות.
זכרונות שקשורים לאותו ילד שהיה איתנו בשכבה ביסודי, ולאמא שלו.
כל היום התלבטתי אם ללכת להלוויה או לא, ובסופו של דבר החלטתי שכן.
יעל נסעה איתי, והגענו לבית העלמין ברגע שהלוויה יצאה לדרך.
ההורים שלי הלכו קדימה, ואני ויעל הצטרפנו לחברים מהשכבה. באו החברים שלו, הצוות מהצופים, המרכזים הבוגרים מהשבט, וכמה שמיניסטים. בכינו הרבה, ובסוף הלוויה הלכנו לחבק אותו.
היה כ"כ עצוב לראות אותו פשוט עומד ואומר לאנשים "תודה שבאתם".
למה דברים כאלה קורים ככה סתם באמצע החיים, לאנשים שלא הגיע להם?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
