תלתן

אנחנו עומדים בתחילת חודש נובמבר.

לא חודש מיוחד עבורי, חוץ מזה שזה אומר שהחורף מתקרב.. למרות שיש מין תחושה כזאת שהוא כבר התחיל.

לא מזמן התחילו המבחנים.

אני לא מאלה שלומדים יותר מדי, אבל גם לא מאלה שלא לומדים בכלל.

ואת האמת? למרות שלא למדתי כמו שרציתי ללמוד לארבעת המבחנים שהיו לי עד עכשיו, קיבלתי ציונים טובים בהחלט.

מתמטיקה: 123 מתוך 150 (ככה זה החישוב בשלוש יחידות. זה כמו 83 מתוך 100).

צרפתית: 82 (הציון הכי טוב בכיתה!).

אנגלית: 87.

והיום עשינו לשון והלך לי די טוב.

בזמן האחרון אני חושבת יותר מדי על קשרי חברות שהיו לי בשנים האחרונות, ועל כל אלה שאינם.

אני חייבת ללמוד לשחרר. פשוט לעזוב משהו שלא קיים יותר.

לאט לאט אני לומדת לטפל בבעיות עם חברות שלי.

לדוגמא, יעל. לא משנה מה קרה ואיך, לא רבנו (כל מי שתהה). פשוט... התרחקנו קצת. אז אתמול כתבתי לה מכתב והבאתי לה אותו היום. מקווה שזה לא יגרום למריבה, אבל לפחות אני יודעת שאת רוב מה שרציתי להגיד, הצלחתי אכשהו להעביר.

אני רוכשת חברות חדשות, עובדת על הקשרים שאני מוצאת שיותר מתאימים לי ולצד השני שמעורב, וטוב לי כרגע.

רק צריך לשפר את המצב ביני לבין אחותי. ד-ח-ו-ף

עוד שלושה חודשים זה כבר שנה... שנה שסבתא לא נמצאת.

ואני עוד לא מעכלת את זה לגמרי. צריכה להתחיל לקלוט שהזמן עובר מהר. לטוב ולרע.

לדעתי לרוב זה לרע...

wondring... still wondring

ילד ישב בחצר ביתו. על ערסל, מביט לשמיים.

לפתע ניגשה אליו אימו, "על מה אתה חושב?" שאלה אותו.

"אני תוהה מה אהיה כשאהיה גדול" ענה לה, וארשת פניו רצינית עד מאוד.

"אתה מכתוון, באיזה מקצוע תעבוד" קבעה אימו.

"הו לא, מקצוע כבר בחרתי לי מזמן".

"אז למה אתה מתכוון?"

"אני מתכוון, איזה אדם אהיה, ואיך יהיו חיי?"

"אני יודעת זאת" אמרה אימו.

"???" הסתכל בה ילדה במבט שאלה.

"בוא אחריי לחדר".

הם נכנסו לחדר. על הרצפה היה פרוס שטיח משחק עם כל מיני מסלולי כבישים.

האם לקחה מכונית צעצוע קטנה, "זה אתה" אמרה והניחה אותה על השטיח, "ואלו הם חייך"

"אני רוצה לנהוג!" הכריז הילד.

"יפה, כלל ראשון- אתה חייב תמיד לדעת שההגה בידיים שלך, לא של אף אחד אחר, לצערי, אפילו לא שלי" אמרה אימו.

הילד המלא תחושת חשיבות החל להסיע את המכונית.

"אתה מתחיל בקו ישר, ככה זה שאתה קטן".

הילד הגיע לצומת והרים עיניים שואלות אל אימו.

בצמתים כאלה עוד תיתקל הרבה בהמשך החיים, הם מעידים כי התחלת להתבגר, ויש בידך ביכולת לבחור. וכלל שני- אתה מחליט היכן לפנות. אני יכולה לייעץ לך, אבל לא להחליט במקומך!"

"אני ממשיך" אמר הילד-

"קדימה" ענתה אימו.

"רגע, לא הבנתי" התעורר הילד "לבחור בין מה למה, אמא?"

"לבחור בין הטוב לרע, בין האסור למותר, בין היפה למכוער".

"וכאן?"

"כאן זה לא חשוב, כי כאן לבחירה אין משמעות. אבל עוד יהיו פעמים שלבחירה שלך תהיה משמעות עמוקה מאוד. והבחירה שלך-תעצב את מי שאתה. לעיתים תבחר בטוב, ולעיתים-ברע. ולעיתים- החיים יתנו לך אפשרות להתעלםולהמשיך לנסוע הלאה כמו שעשית עכשיו. זה מה שנקרא, בריחה מהתמודדות. לא תמיד תהיה לך האפשרות לברוח, ולעיתים תהיה חייב להתמודד"

"אז למה נתת לי להמשיך ישר?"

"כי לעיתים גם את אפשרות". האם המשיכה בהרצאתה. "כלל שלילי- נקודת ההתחלה - הזינוק, הוא הדבר היחיד שנקבע בלי שתוכל לשוט עליו, כל השאר בידך. לא תמד תוכל לבחור כיצד ייראו המאורעות בחייך, אבל תמיד תוכל לבחור כיצד להגיב להם.

אתה לא בוחר את המפה, אבל אתה בוחר את המסלול. כל בחירה תצטרף למסכת ההחלטות הארוכה שלך, שתיצורנה את נתיב חייך ואת האדם שתהיה".

"יש לי שאלה"

"שאל, בן"

"למה אמרת לי שכל השטיח זה החיים שלי, אם הם רק זה" והוא סימן את המסלול שעשה.

"החיים שלך הם באמת כל השטיח, אבל" הצביעה אימו על החלקים הזנוחים שבהם לא נסע בנה "החיים שהחלטת לא לחיות".

"כדי להגשים חלום אחד ישן, יש צרך במיליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם"

לכל אחד יש לפחות חלום אחד במהלך ימי חייו, שהוא רוצה להגשים.

לי היו, ועדיין יש, כמה חלומות שלפחות רובם נשארו מאז שאני זוכרת את עצמי עד עכשיו.

- לגור בברזיל, ולטייל שם אחרי הצבא.

אבל זה השתנה. במיוחד אחרי הביקור האחרון שם. לגור שם? כמה זמן בדיוק? אולי שנה וקצת ככה.. אני טייל שם קצת אחרי הצבא, אתארח אצל משפחה וחברים אבל יותר מזה לא נראה לי. וזה היה חלום ילדות שלי מגיל קטן מאוד. לגור שם...

-שתהיה לי חברה אחת הכי טובה, שנעשה הכל ביחד.

חברה הכי טובה, אין לי. יש לי חברות. חלקן טובות יותר, וחלקן טובות פחות. מתוך החברות הטובות, יש כמה מאוד טובות שלהן אני מספרת בד"כ את הדברים שמציקים ואת כל הדברים האלה שמספרים לחברות הטובות. לצערי יש תקופות, וכל כמה זמן החברה הטובה משתנה. וזה לא תלוי רק בי. יש מישהי, שהייתה חברה טובה שלי במשך שנים, ומאז שטסתי לברזיל זה פתאום השתנה. ההרגשה היא שכאילו היא ידידה שלי, ולא יותר. אבל בעקבות דברים שקרו היום, אני מקווה שזה ישתנה.

-שתהיה לי אחות תינוקת.

טוב, זה דבר שלא תלוי באף אחד מלבד ההורים שלי. אז זה לא יקרה. כמו שאמא שלי אומרת "הילד הבא יהיה כבר שלך".

-להיות רקדנית שאני אהיה גדולה.

מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לרקוד. לא הייתי בחוג, אז הייתי ממציאה ריקודים מול הטלוויזיהץ

בכיתה ד' הצטרפתי לחוג ריקוד במתנ"ס בשכונה שלי. בשנים ההן המתנ"ס היה מאוד מקצועי.

הלהקה הבוגרת הייתה ממש טובה, והשאיפה שלי במשך השנים הייתה להיות בלהקה הזאת.

אבל מה, סופסוף שהגיע הרגע הזה שלו חיכיתי שנים, הכל מתפרק.

מנהלת הריקוד במתנ"ס עזבה, והגיעה אחת נחמדה וצעירה, אבל היא לא זאת שבנתה את המרכז למחול הזה.

כל הלהקה עכשיו מורכבת מבנות בכיתה ט', שלא ברמה של הבוגרת. ואני לא אומרת שאני כן ברמה של הלהקה מהשנים הקודמות, אבל אני לפחות יותר רצינית מהבנות האלה ברוב השיעורים. כן, הן חברות שלי, אבל עדיין...

בקיצר, אין את הרמה שהייתה פעם.  אז למה בעצם אני נשארת במתנ"ס? בגלל הצופים.

אני מאוד רוצה לעבור למקום יותר מקצועי מהמתנ"ס, אבל בגלל שאני יודעת שלא יהיה לי זמן לזה, ובמתנ"ס מאוד מבינים את זה שאני אפסיד שיעורים במהלך השנה בגלל הצופים, אני לא עוזבת.

>אתמול קיבלתי שיחת טלפון מחברת צוות (לא רוצה להזכיר את שמה). היא אמרה שהצוות כועס עליי בגלל שתמיד אני עוזבת את הישיבות מוקדם יותר. (וזה בגלל שהישיבות לא בשכונה שלי-הן בנווה אביבים-וההורים שלי לא רוצים שאני אלך לבד בחושך).

וגם בגלל שהודעתי מראש שבימי ראשון ורביעי אני לא יכולה כי יש לי ריקוד.

אז הצוות אומר שהן מתגמשים בשבילי,  ואני צריכה לוותר קצת.

אני לא הולכת לוותר על החלום שלי להיות רקדנית. אני גם ככה משקיעה פחות ממה שהייתי רוצה, בגלל הצופים.

ואני הולכת לדבר על זה עם הרשגד"ית שלי.

מי הם שיחליטו בשבילי לוותר על החלום הכי גדול שלי?

ים המלח, שבועות 2006

הלוואי וימים טובים כאלה יחזרו...