תלתן

 אז עוד יומיים אני טסה לפולין.
כבר למעלה מחצי שנה שמכינים אותנו בבית הספר למסע הזה.
שנה שעברה כל תלמיד הנציח את המשפחה שלו שנספתה, ועשינו טקס זכרון גדול, וספר.
היינו ב"יד ושם", ראינו סרטים על השואה ("הזייפנים" וכו'), נפגשנו עם ניצולים, שמענו הרצאות, ודיברו איתנו על איך להתנהג בפולין.
החלטתי להשתתף בשירה בטקסים. זאת אומרת שכל טקס אני משתתפת.
הצטרפתי לזה גם כי אמרו שזה מוסיף עוד יותר לחוויה המרגשת, וגם כי ככה אני מרגישה שאני מנציחה בצורה טובה יותר את המשפחה שלי שנשארה באדמה ההיא.
עוד כמה ימים נעמוד בפולין, ונשיר את השירים שהתאמנו עליהם במשך חודש וחצי.

דיברתי עם אנשים שהיו במסע.
הכינו אותי לנסיעות הארוכות, לאוכל המגעיל, לקור המקפיא.
אבל אף אחד לא הכין אותי למה שמחכה לי מעבר לזה.
המראות, התחושות, איך אני אתמודד עם כל זה. אף אחד לא יכול לדעת איך האחר יתמודד. כל אחד מתמודד בצורה שונה. אני רק מקווה לא לבכות באמצע השירה.

הייתי היום אצל טושקה.
טושקה היא בת דודה של סבא מצד אמא. היא היחידה שניצלה מכל המשפחה שנשארה בפולין.
הלכתי אליה כדי לשמוע על המשפחה, ועל מה שהיא עברה שם.
בסופו של דבר לא שאלתי יותר ממה שהיא סיפרה. לא הרגשתי בנוח להתחיל לשאול שאלות שאולי היא לא תרצה לענות עליהן, ואז סתם יהיה לא נעים.
היא סיפרה קצת על סבא שלה יעקב ושאר בני המשפחה, ומעט מאוד על הזוועות שעברה.
על זה קראתי בזכרונות שהיא כתבה והביאה לי לקרוא. לא כתוב שם במפורט כמו שקראתי בספרים על השואה, אבל מה שכן מסופר מספיק בהחלט בכדי להבין שזה היה נוראי.
ששאלתי על תמונות, היא הביאה מעטפה חומה קטנה, והוציאה ממנה מספר תמונות.
היא הסבירה לי מי מופיע בכל תמונה ותמונה.
"איך הצלחת להציל את התמונות?" שאלתי אותה. היא הסבירה שעוד לפני המלחמה נהגו לשלוח תמונות למשפחה בחו"ל, ולאחר המלחמה הם אלה ששלחו לה את התמונות.
חלק מהתמונות הן בכלל עותקים, אבל הייתה תמונה אחת מקורית שמעסיקה אותי עד עכשיו.
בתמונה רואים כמה מבני המשפחה יושבים בחצר כלשהי, אך מכיוון שהתמונה ישנה מאוד, הדמויות המופיעות בה מטושטשות, וקצת דהויות.
ממבט ראשון זה קצת מפחיד להסתכל בתמונה כזאת.
האנשים בתמונה נראים כמו רוחות רפאים...

אז עוד יומיים אני שם, בכדי לזכור, להזכיר ולהנציח.

זה לא נתפס שאני פה כבר 4 שנים.

הגעתי לכאן בתור צוציקית בכיתה ח', והנה עכשיו אני בכיתה יב'.

בהתחלה כתבתי פה כל יום, על כל שטות שקרתה לי. עכשיו אני כותבת על מה שאני חושבת שאני ארצה לזכור בעתיד, ועל הדברים המעניינים.

תקופה ארוכה הייתי מגיעה למפגשי ישראבלוג, וממש עכשיו גיליתי שהיה החופש מפגש. כבר שנה שלא הייתי באחד. זה כ"כ מוזר.

התבגרתי עם הבלוג. הכרתי חברים. עם מעט אני שומרת על קשר עקבי, ועם הרבה מתחדש הקשר כל פעם בנסיבות שונות (פייסבוק, נפגשים במקרה...)

לחשוב שפעם הייתי מוכרת פה... לא מפורסמת, אבל הרבה אנשים הכירו אותי. הייתי מגיעה למפגשים, ואנשים היו מזהים אותי. זאת הייתה תקופה אחרת. התקופה ה"טובה" של ישראבלוג כמו שרבים נהגו לכנות אותה.

אני לא חושבת שלישראבלוג יש תקופה טובה או רעה. הזמנים פשוט השתנו. אז זו הייתה התקופה שלנו, ולכן היא נראתה לנו טובה יותר.

הרוב פשוט התבגרו והבינו שיש חיים מחוץ למחשב.

אז מה אני עושה פה? גם אני מזמן הבנתי שיש חיים מחוץ לעולם הווירטואלי, אבל הבלוג הזה הוא חלק חשוב ממי שאני כיום, ולכן קשה לי לעזוב. אבל בהחלט ניתן לראות שהעידכונים פה הם מעטים.

אז מזל טוב לבלוג :)