| |
זה נחמד להיות חשוב, אבל חשוב יותר להיות נחמד. |
| 6/2003
 בשם האב
פוסט זה מוקדש לפונץ' בננה
הבטחתי לפונץ' בננה שאכתוב על הבן שלי, אבל אני יודע שאת חלק מכם זה לא מעניין, אז מי שלא רוצה לקרוא יכול פשוט להמשיך לפוסט הבא.
הבן שלי יהיה בן שנתיים בעוד כשלושה חודשים (בעז"ה). אני מאוד אוהב אותו, והוא אותי. אישתי אומרת שהיא אף פעם לא ראתה תינוק שכל כך קשור לאבא שלו.
לפעמים הוא קורא לי "אמא", למרות שהוא מבטא את המילה "אבא". בעצם, לפעמים הוא קורא לאשתי "אבא", אז זה מתאזן.
כשהוא מסתכל על תמונות ומזהה אותי (פעם הוא זיהה רק אותי, גם כשלצידי בתמונה הופיעה אשתי- אמא שלו) הוא אומר תמיד "אמא" ומתכוון אליי.
הוא מאוד אוהב לטפס על דברים. הוא מסוגל לטפס על השולחן בבית שלנו אם לא נעצור אותו.
יש לו חיוך מדהים. הוא כל הזמן מחייך, הייתי רוצה להאמין שיש לו את החיוך שלי...
כתינוק הוא היה שקט מאוד, ילד ממש נוח.
הוא מאוד אוהב לטייל בחוץ ולשחק בגן שעשועים.
יש לו קטע כזה שאם הוא מקבל מכה אז במקום לבכות הוא צועק על החפץ שממנו הוא קיבל מכה: "אוי ואבוי!". אני לא מעודד את הצעקות האלה אבל זה מצחיק אותנו.
יש לו צחוק שובה. אם נרוץ אחריו הוא יברח תוך שהוא מתגלגל מצחוק.
המטפלת שלו טוענת שהוא חכם יותר משאר הילדים אצלה, אני מקווה שהיא לא אומרת את זה לכולם.
חברות של אשתי טוענות שהוא התינוק האהוב עליהן ושהוא הכי יפה.
סבתא שלי נוהגת לומר ביידיש מהולה באנגלית שהוא טיפש ומכוער. זה נגד עין הרע. (כן, גיל-את, עוד אשכנזיה שמאמינה בעין הרע).
אני מאוד אוהב אותו. שלא ייגמר לעולם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
